לא אשכח אותך!

הוא הלך.
והוא לא יחזור.
הוא אבד.
הכל נמוג.
כל הזמן הזה הוא ידע, ולא אמר דבר.
הכל היה כרגיל. יום מושלם.
כמו תמיד דיברנו בינינו, ראינו סרטים.
חיבקתי אותו.
הוא צחק.
כמה אני אתגעגע אל הצחוק שלו.
הוא היה עמוק ומובא בשיעול.
פעם השיעול לא היה מטריד אותי, היום…
אני מבינה.

למה הוא לא סיפר לי?!
הוא לא רצה לפגוע בי.
אבל אם הוא היה מספר לפחות היה לנו זמן.
הרופאים אמרו שאין לו סיכוי, שהוא לא טיפל בעצמו.
למה?
טוב, הוא תמיד היה כזה. היה עקשן.
רצה לעשות הכל לבד, אני די בטוחה שלמדתי את זה ממנו.
הוא כמעט אף פעם לא ביקש עזרה, וגם שכן רוב העבודה עשה לבד.
שנאתי את זה את אצלו, אבל גם אני כזאת, אז אני גם שונאת את זה אצלי.

היינו מדברים המון, ורק זה הוא לא אמר לי.
למה?!?
היו לו אלפי הזדמנויות.
כשראינו סרטים, כשהיינו בטיול, כשבילינו בפארק.
ועדיין, הוא לא סיפר לי.
כשהרופאים התקשרו הייתי בטוחה שמדובר בטעות.
שזה האדם הלא נכון, שהם התקשרו לאדם אחר.
לא יכולתי להאמין שהוא מת.

הגעתי לבית החולים, והכל רעד תחתי.
לא, זה לא יכול להיות.

רציתי למות.
רציתי לקפוץ מגג בית החולים.
רציתי לשכוח מה ששמעתי.
רציתי שהוא יחיה, שיגידו שהם טעו. שהוא ניצל.
אבל כל זה היה רק תקוות סרק.
בתוך תוכי ידעתי. הוא מת.
והוא לא יחזור.

הרופאים אמרו שהגידול היה גדול מדי והם לא יכלו לעשות דבר.
הם דיברו עם הרופא הפרטי שלו.
הוא אמר שידע על הסרטן מלפני כמה חודשים, אך העדיף לא לעשות דבר. הרופא התעקש אבל, הוא היה עקשן. כמו תמיד.
למה הוא לא טיפל בעצמו אז?
הרופאים בבית החולים אמרו שאם הוא היה בא קודם היה אולי אפשר להציל אותו.
אבל הוא לא אמר כלום.
למה?
הרופא הפרטי שלו אמר שהוא העדיף למות לאט מאשר לסבול בטיפולים ואולי אפילו לא להינצל מזה.
הוא העדיף שאני לא ידאג לו.
איך הוא חשב בצורה אנוכית כל כך?
עכשיו אני מבינה למה בזמן האחרון בילינו יותר, היינו יותר ביחד.
הוא רצה לנצל כל זמן שניתן לו.
איתי.

כמו אהבתי אותו.
והוא אהב אותי אפילו כפליים.
הוא היה מאוד בודד מאז הפרדה ואני תמיד הייתי שם.
תמיד אהבתי אותו יותר.
היא לא בכתה, מה שמפתיע.
היא שמחה שזרקה אותו מכל המדרגות ועכשיו שמחה שממש נפטרה ממנו.
למה הבאתי אותה איתי אני לא יודעת. טוב היא די הייתה חייבת לבוא.
היא בטח מרחמת עלי.
"אבל מה עושים איתה? היא רק ילדה." שמעתי אותה אומרת בחוסר סבלנות לרופא שטיפל בו.
היא רוצה להיפטר גם ממני.
בטוח רוצה לשים אותי בפנימיה או מוסד.
תמיד שנאתי אותה.
איך הוא אהב אותה אני לא יודעת, אבל מזל שהם התגרשו.
הוא היה מאושר אחרי זה, ראיתי את השינוי בו.
הייתי מאושרת בדיוק כמוהו.
ועכשיו, הימים האלה נגמרו.

להתראות אבא, אני תמיד אוהַב אותך.
לא אשכח אותך!