אין שם (עזרה עם זה?)

היא עמדה אל מול חלונה הפתוח, בוהה בשמי הלילה הכהים. כוכבים קטנים ומנצנצים כבר עיטרו אותם, מעניקים אור בין האופל של העננים הכהים. רוח קלה הזיזה מעט את שיערה, מדגדגת את עורפה. עיניה הכחולות הביטו מעלה, גוונן עמוק, ייחודי ויפה כמעט כמו צבע השמיים. היא תהתה מדוע אומרים שהמתים נמצאים שם. מי המציא את גן העדן והגהנום? היא ניסתה למצוא סימן כלשהו לעיניהם של הנחים לעד בין הכוכבים מלאי שמחת החיים, אך לא הצליחה. היא עמדה יחפה, כשרק כותונת לילה לבנה מכסה את גופה. כשהייתה בת עשר נינתה לה הכותונת הזו והייתה די ארוכה עליה, אך עברו כמה שנים מאז, והכותונת כעת הגיעה עד ברכיה. היא לא ידעה מדוע שמרה אותה, אך איכשהו, הכותונת הזו ליוותה אותה בכל הזמנים הכי חשובים. החדר היה חשוך, המיטה מסודרת, הארון סגור, השולחן ריק מספרי לימוד, דפים או כלי כתיבה. אף אחד כבר מזמן לא נכנס אל החדר הזה, אף אחד מלבדה. רק היא יודעת על הסכינים המוסתרות מתחת למיטה, חלקן אולי עדיין מלוכלכות בדם. רק היא יודעת על הציורים האפורים שהחביאה באחת המגרות הנעולות, שוכבים על הציורים מלאי הצבעים והשמחה שציירה כשהייתה קטנה. 'איך הכל הדרדר כל כך?' שאלה את עצמה תמיד. היא לקחה נשימה עמוקה, והורידה את מבטה מטה, עיניה נמלאות עצב. היא רצתה כל כך שמה שאומרים לגבי המתים-שהם נחים להם אי שם למעלה, בין העננים הרכים, בגן עדן זוהר כלשהו יהיה נכון גם לגביה. היא קיוותה לכך תמיד. אך עליה היה לגלות שלא כזה העניין. לפני שנה, בחדר הזה, המיטה הייתה מסודרת, כמה עפרונות שכבו על השולחן, זקוקים לחידוד אחר הציור האחרון, היה זה בחצות בדיוק, והיא לבשה את כותונת הלילה הלבנה. לפני שנה, היא עמדה בדיוק אל מול החלון הזה, מביטה בשמיים ומייחלת למצוא את האור, בקצה מנהרת חייה. לפני שנה, היא קפצה בדיוק מהחלון הזה.
וגילתה, שהיא המתה היחידה שנשארה על האדמה, רואה אך אינה נראית. מדוע דווקא היא נתקעה כך?
היא הביטה בעננים הכהים, מייחלת להגיע אליהם, ללטף אותם, לשבת עליהם. מקווה למה שלעולם לא ייקרה. נראה שזהו גורלה, להיות רוח לנצח נצחים. להשאר על האדמה שכל כך לא אהבה, לשלם על החלטתה הפזיזה וחטאיה, ולעולם, לא לגעת בשמיים.