לנצח

הוא הסתכל בענייה העמוקות והכחולות שהיו אדומות ומלאות בדמעות.
הואידע שהוא יתגעגע אליה ושלאן שהיא הולכת זה מקום טוב שבו ידאגו לה. אבל השאלה
זה מי ידאג לו. מי יעודד אותו שהוא עצוב, מי יעזור לו שהוא יהיה בצרה ומי יגרום לחייו להיות מאושרים.
היא כרגע הלכה. הוא נפל על ברכיו אך בתוך תוכו שמח כי היא תלך למקום פשוט מדהים
וממנו היא כבר תוך דקה תשכח.
" כך עדיף" הוא חשב לעצמו. עדיף שהיא תתגבר כי יש לה מיועד וזה מוסכם ואין לשנות את זה.
\
מה שהוא לא ידע זה שהיא אותו בחיים לא תשכח ולבסוף משם היא תברח. הוא היחיד שאיתו
היא רוצה להיות ואת זה לא יוכל שום דבר לשנות.
היא נאבקה וצרחה שיעזבו אותה אך זה לא אשמתם של השומרים המסכנים אלא אשמתו של אביה ובעיקר אשמתו של קינאן.
" הלוואי שהוא היה נעלם או שהיה קופץ לתוך אגם עמוק מלא בכרישים. ומכל הבנות שיש בעולם הוא בחר דווקא אותי. " היא מילמלה לעצמה בשקט. היא הוכנסה לתוך חדר קטן בצבע לבן בתוך אונייה והשומרים נעלו את הדלת ויצאו.
" ליאו אני מתגעגעת אליך!" היא צעקה והמשיכה לבכות בשקט עד שנרדמה.

הוא נכנס לביתו הגדול שעל הגבעה השלישית מימין, זו שהכי קרובה לבית שלה, של אליסון .
הוא רק נזכר בה וכבר בעיניו עלו דמעות. הוא עלה לחדרו המפואר שביתו כרגיל היה שקט . הוריו היו בעבודה כיועצים לאביה של אליסון, המלך של כל האיזור הזה והם לא הרבו לחזור הביתה בשעה סבירה.
עכשיו יותר מתמיד הוא היה עצוב, בודד , ומתגעגע אליה, לנערה שהוא כל כך אהב .
הוא נשכב על המיטה היפה והגדולה שלו ושקע בגעגועים.

היא התעוררה בבוקר של למחרת. עצובה בודדה ובעיקר כועסת על עצמה, על אביה ובעיקר כלפי קינאן.
היא ראתה מן החלון הקטן את היבשה ועיניה נפלו.
" עכשיו מה יקרה? אנחנו נתחתן? למה כולם יכולים להחליט על העתיד שלי חוץ ממני? הלוואי שהייתי מישהי אחרת. היא ליפפה את שיערה הבלונדיני והחלק שבו התגאה אביה כל כך ונזכרה בליאו. הוא תמיד היה אומר לה שהיא נראית כמו קרן שמש מהלכת.
היא צחקה לכמה שניות אך נפתחה הדלת והובילו אותה אל מחוץ לאונייה אל תוך מכונית
" תעזבו אותי! אני לא מכירה אתכם!" היא צרחה בתקווה שמישהו ישמע ויציל אותה אך ב5 וחצי בבוקר המקום הזה היה שומם. היא נככנס לארמון גדול אפילו יותר מביתה הישן ושם ראתה אותו. את האיש שהרס לה את החיים.
לפחות היא חשבה שהוא איש אך גילתה דבר שישנה את לנצח.