מחשבה של רגע

הלכת וחזרת. נשארת וברחת. אני כל כך מבולבלת. חיי מסתבכים לנגד עיניי. זה לא כמו שהיה פעם. הכל שונה, חדש, מוזר, אחר. חוויתי את זה פעם, לא שוב. אני מתחננת, יורדת על ברכיי ומתחננת. לא שוב. אני לא אוכל לשאת את העול הזה. זה כבד מנשוא. יותר ממה שאני יכולה להעלות על הדעת.
השירים החלושים, השקטים, אלה ששוברים בקלות, חודרים לתודעתי. נכנסים דרך אוזניי המשותקות תחת הרגשתי. הקולות מרגיעים אך עם זאת צורבים.
זה כואב זה יכאב וזה ימשיך לכאוב. מה כבר אפשר לעשות מלבד להתלונן? לחלום? לחשוב, לחשוב שהכל יגמר במקודם. או במאוחר. אך בינתיים אני שבויה לרחמיו העצמיים של העצב והיגון.
אני קמה מהרצפה, אפילו לא מעלה בדעתי לנקות את מכנסיי מהאבק שהרצפה הקרה השאירה עליו, ברכיי מצונפות פנימה, ראשי כאוב ומורכן כלפיי מטה, ודמעותיי זולגות מעיניי, מרטיבות את לחיי. יבבה חלושה נמלטה מפי, שנפתח על מנת לשאוף אוויר משום שאפי לא יכל. מושכת באפי, החלתי להתהלך. מרגישה שכל צעד מייסר את גופי כנגדו.
לקחתי את הסכין מעל שידת העץ הלבנה. מרגישה שזה הזמן לשים קץ לחיי האומללים.
הדלת נפתחה בתנופה. עצם ההלם שביקר בי באותו רגע, הסכין נפל מידי אל הרצפה, קולו מהדהד ברחביי החדר בחוזקה.
הקול היחיד שנשמע היה נשימותיו.