יער

כשהייתי בת 9 עברנו דירה.
אני זוכרת שבועות על גבי שבועות שבהם ארזנו בזהירות את כל החיים שלנו לארגזים .
כוסות, סכינים , מגנטים , מחבתות ועוד נערמו בארגזים ואמא שלי כתבה עליהם 'מטבח' .
צעצועים , ספרים , תמונות וכריות סודרו בערמות בארגזי 'סלון' .
אני זוכרת שארזנו את החדר שלי וחשבתי שזה החלק הקשה ביותר, חוץ מהכדור שלי וכמה בובות הכל אוחסן בבטחה בארגזים שמיד קיבלו את השם 'מאיה' .
אהבתי את הארגזים המשולבים , השאריות , אלה שכתב היד של אמא שלי כיסה מקצה לקצה. הם קיבלו שמות מצחיקים יותר 'מחסן גדול וחצי מהקטן בעצם רבע מהקטן ובלנדר'.
אבל החלק הקשה ביותר הגיע הרבה אחר כך.
אדם בא להיפרד ביום האחרון – ברור שהוא בא -הוא בילה אצלנו כל יום ועזר לארוז את הכל.
את מה שנשאר מהמחסן הקטן ארזנו שנינו לבד.
עד היום האחרון לא הפנמתי שאני אצטרך להיפרד מאדם. הוא היה החבר הכי טוב שלי .
מאלה שכל יום יוצאים מבית ספר ושואלים 'אלי או אליך?' .
כזה שאת יכולה לספר לו את החלומות הכי מוזרים שלך ואת הפחדים הכמוסים ביותר.
אני זוכרת שהייתי ממש בודדה בשבועות הראשונים , שלמדתי שלהסתובב לבד זה הרבה פחות כיף.
אז ההורים שלי הביאו לי את צ'יטה – החתולה שלי- ובשלב שהלימודים התחילו אדם היה רק זיכרון מתוק.
הוא היה הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שבוע כשההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוברים בחזרה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה 'הם רוצים להעביר אותי עיר ותיכון בי"ב' .
הדבר השני היה 'הם מנסים להרוס את חיי'.
אדם היה הדבר השלישי, בשלב הזה כבר הסתגרתי בחדר שלי מצוברחת אחרי שרבתי עם ההורים שלי שניחשו נכונה שהחדשות יעצבנו אותי.
התכרבלתי עם צ'יטה על הספה ותהיתי מה קורה איתו עכשיו. פתאום הרגשתי רע שכמעט ולא חשבתי עליו ב9 שנים האחרונות אחרי הכל הוא היה חלק מכל זכרון ילדות שיש לי, הוא מופיע בכל תמונה וציור. אני מניחה שפשוט שמתי את המחשבות עליו בארגז והשארתי אותן מאחור.

פרק 1 ~ והווו את אשכרה מתקדמת מעבר להקדמה , חוסר שעות שינה עושה לך טוב~

הפלאפון שלי רטט והתאפקתי לא לבדוק מיד מה דון כתבה , אני מאמינה ששירים טובים צריך לכבד אז חיכיתי שהשיר של Seafret ייגמר ורק אז בדקתי את הוואטסאפ שלי 'קופיף , כבר הגעתם ? מתי אפשר לבוא לבקר? '. חייכתי כשעניתי לה ואז נשענתי על החלון ועצמתי עיניים .
המשכתי לשנן לעצמי שכל הסיפור הזה הוא רק לשנה, שנה הבאה אלך לקולג' עם כולם והמעבר הזה יהיה רק ארגז באחורי המוח שלי.
אדם היה הדבר האחרון שציפיתי לראות כשחנינו בחניה שלנו .
ולא רק כי לא דיברנו 9 שנים מה שהיה מוזר בפני עצמו , הוא השתנה כל כך , הוא גבהה והתרחב והתלתלים הסבוכים שלו נעלמו , הוא נשען על קיר הבית וחייך חיוך ענק וממגנט כשחנינו. "התקשרתי לאליס דריו " הכריז אבא שלי והסתובב לקרוץ לי גאה בעצמו בבירור , אליס היא אמו של אדם "חשבתי שיהיה נחמד אם חבר יבוא לעזור לך לפרוק" . חלק ממני רצה להודות לו ולהתלהב שאדם פה והחצי השני רתח על זה שהוא מעז להתערב בחיי החברה שלי. בסוף לא אמרתי דבר ופשוט יצאתי מהאוטו .. ישר לחיבוק מוחץ העצמות של אדם "עבר הרבה זמן " אמר אחרי שהתנתק ממני. זה לא הרגיש ככה , הוא אולי גבהה וגדל אבל היה לו את אותו חיוך ממזרי שהזכיר לי אין ספור חוויות שהתחילו בחיוך כזה ובמשפטים כמו 'בואי נתגנב למטבח של גברת בולק וניקח עוגיות , אין מצב שיתפסו אותנו' . חיוך שאומר צרות באופק, לא הבנתי כמה התגעגעתי לחיוך הזה עד הרגע. "טוב לראות אותך ילד" ההורים שלי התנפלו עליו כאילו הוא הבן האובד שהם לא ראו שנים , מה שהיה כמעט מדויק.
בשעות הבאות עבדנו כולנו בעבודת צוות ופירקנו את מעט הארגזים שהבאנו איתנו , רוב הדברים שלנו יגיעו בהמשך השבוע אבל ההורים שלי רצו שנגיע כבר היום כי הלימודים מתחילים מחר. קרסנו על המיטה בחדר האורחים מותשים בגלל שהמיטה שלי עדיין לא הגיעה. "אל תדאגי , יהיה כיף מחר" הפטיר אחרי כמה דקות של בהייה שקטה , בהיתי בו המומה שהיה לו קל כל כך לראות שאני חרדה ממחר, תיכון ענק שאני כמעט ולא מכירה בו אף אחד ואת מי שאני כן מכירה לא ראיתי כמעט 9 שנים. "אני אעשה לך סיור ואכיר לך את כולם" המשיך בחיוך ונעץ בי מרפק "אני לא מאמין שאת עדיין אותה סקרדי קאט שהיית אז" הוא צחק כשבעטתי בו "עכשיו באמת יש לי חתולה פחדנית" אמרתי והצחוק שלו התגבר "באמת , אתה תבין על מה אני מדברת כשתכיר אותה , היא אצל דון עד שנסיים לארגן את הבית" זאת היתה הדרך הסודית של דון לוודא שהיא תבוא לבקר כמה שיותר מהר "השתנית אבל את עדיין דומה לעצמך קאט" הכריז. וואו שכחתי שהוא היה קורא לי ככה , הוא תמיד היה האמיץ מבנינו זה שגורר אותי פעם אחרי פעם להרפתקה חדשה. "גם אתה" אמרתי בדיוק כשהפלאפון שלי צלצל העפתי מבט במסך והפנמתי ששכחתי לעדכן את דון שהגענו , היא בטח מטפסת על הקירות עכשיו . "צריכה לענות?" הוא שאל בחיוך והתרומם מהמיטה "זאת החברה הכי טובה שלי" עניתי בהתנצלות ועניתי לשיחה "אני מקווה שברור לך שאני מתכוון לזכות בתואר בחזרה" הכריז והתכופף לתת לי נשיקה בלחי לפני שהוא התקדם לדלת "נתראה מחר" קרא מעבר לכתף. בהיתי אחריו "מאי ? את שם ? " הקול של דון החזיר אותי להווה ומיהרתי לתת לה את סיכום האירועים . הופתעתי לגלות שאני חוששת הרבה פחות ממחר.