מרפסת הקפה

לא ראיתי אותו שנים.
פניו נעלמו מתודעתי, מתערבב עם עוד מאות ואלפי פרצופים שונים.
מידי פעם אני חולמת עליו בלילות, אני זוכרת את מבנה הגוף שלו, את הזקנקן הקצוץ שעיטר את פניו, אני זוכרת את סגנון הבגדים שכל הזמן לבש.
אבל אני לא מצליחה לחבר פנים לדמות הזו שמסתובבת בראשי.
בחלום אני יודעת שהוא מוכר לי, שהוא מישהו עבורי שלא ראיתי כבר שנים.
אני אפילו זוכרת את שמו, מאיזה שהיא סיבה שהיא.
אביאל.
אין לי מושג איך אני יודעת את זה, איך אני זוכרת את שמו בעוד שפניו מטושטשות בתודעתי.
בחלומי אנחנו נפגשים עם כולם במרפסת הקפה.
זה לא נראה אמיתי, אני יודעת את זה.
אבל אני מרגישה כל כך שייכת בחלום הזה.
הוא מגיע , לאחר שנים שלא ביקר שם וכולם מחבקים אותו ומברכים אותו לשלום בדיוק כמוני.
זה מרגיש כמו משפחה.
אין לי מושג איך אני יודעת את זה, אבל כל דבר בחלום הזה נראה לי הגיוני.
אני חושבת שהוא אחד מהמשפחה שלי, כמו עוד שניים שאני רואה בחלומי מחבקים אותי.
הם האחים שלי, מנהלים את מרפסת הקפה.
אביאל.
לא ראיתי אותו שנים.
ומשום מה בחלומי פניו נורא מטושטשים.
רק חלקים ממנו מופיעים.
כמו שהזכרתי, הזקנקן ומבנה הגוף.
אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, למה אני מרגישה כל כך שייכת בחלום הזה.
אבל אני מתחילה לפחד.
בעוד התמונה מתחילה להתרחק.
מרפסת הקפה הופכת לתמונה ממרום השמיים, לאט לאט מתרחקת מהמרפסת השוכנת באותו בית שהופך רק לנקודה קטנה ברקע גדול.

אז, אז… יודעת שאני מתעוררת.