סודות האדם

בחדר הריק, שאליו נכנסתי, ישב אדם.
פצוע וחבול. מדמם.
ואיש לא נגש לעזרה, אולי בגלל שהוא מטורף, או כי אינו רוצה עזרה.
האדם הזה יושב שם שנים, בוהה בקירות, ורק מדמיין עולם…
לא הבנתי איזה עולם הוא מדמיין, על עולם חרב, שנשמתו האחרונה תגמר בסבל מר ויגעון…
או תקווה, תקווה קלושה… תקווה אילמת, תקווה שקופה, שאיש אינו מסוגל לראות או לגעת בה, תקווה שמסוגלים להרגיש… תקווה שלא נותנת דבר, אלא רק הזדמנות פשוטה, לחיים. לא חיים טובים, המבטיחים אושר ועושר, אלא רק חיים, הזדמנות נוספת לתקן ולטעות.
או שמא איבד האדם הזה את כל מילותיו, הרי הוא בוהה בקיר וכבר שנים. מנהל איתו שיחה שקטה, שאף אחד לא מבין. חולק במבטו את סודותיו עם הקיר, והקיר הישן והמתפורר מספר לו על חיבריו שעזבו אותו. עוד אנשים כמו האדם הזה, שמנהלים שיחות על חייהם. אני ניגש אל האיש שהיושב על הכיסא הקטן… הוא מביט בי בזעם, ואז בקיר, ״אתה בסדר?״ אני שואל, וזה מביט בי עוד פעם, אך הפעם, מבט לא מבין, מבט תוהה מדוע כיצד אני מסוגל לדבר…
״אני בסדר, אבל הקיר לא״ ענה האיש, ״הוא זקן, ומעמידים אותו כאן לשום מטרה, הוא סתם עומד, מונע ממני ללכת, אבל אין לי מושג לאן ללכת, אין לי לאן. לא. לא אעזוב את הקיר, עזבו אותו יותר מדיי.״ האיש ענה ונראה רגוע, גופו החל לדמם שוב. דם נטף מנחרי אפו וגלש מטה על הכתף, והמשיך בדרכו מטה,
״מי אתה?״ שאלתי, וזה רק הביט בקיר, ״אם תקשיב היטב, תוכל לשמוע את הקירות מדברים, לוחשים… מספרים על חייהם, מתפללים חרש שיעזבו אותם, הם לא עשו דבר רע, אך בכל זאת, מותירים אותם כאן להרקב…״ האיש אמר, ״אני לא יודע מי אני, מי אתה, או מי הקיר, אבל אני יודע שאנחנו לא אנחנו, ואני לא אני…״ האיש אמר, וידיו רעדו, ודם נטף מכל איבריו, אדום, מבריק. גופו החוויר, והיה כגופה לאור המנורה המעועמת…
הבטתי באדם שנית, הוא נראה כמו משוגע, ״אני יודע מי אתה״ לחשתי לעצמי, והוא חייך, המשכתי: ״אתה… אתה אני…״