adolldoesnthavefeelings
מושפעת קשות מסמנתה יאנג כמובן ... זה סוג של פאנפיק אני מניחה.. האמת ? אני מכורה לקול ושאנון ווקר. ובראש שלי בניתי להם חיים שלמים. וראיתי אותו מכל צד וכיוון בחיי הילדים שלהם. זה סתם קטע שהשתעשעתי בו.. יש הרבה לפניו ואחריו.. * תסביך גבורה - אנשים שחושבים שזה התפקיד שלהם להציל את כולם ואת העולם באופן כללי..

סתם קטע

adolldoesnthavefeelings 21/02/2016 700 צפיות אין תגובות
מושפעת קשות מסמנתה יאנג כמובן ... זה סוג של פאנפיק אני מניחה.. האמת ? אני מכורה לקול ושאנון ווקר. ובראש שלי בניתי להם חיים שלמים. וראיתי אותו מכל צד וכיוון בחיי הילדים שלהם. זה סתם קטע שהשתעשעתי בו.. יש הרבה לפניו ואחריו.. * תסביך גבורה - אנשים שחושבים שזה התפקיד שלהם להציל את כולם ואת העולם באופן כללי..

"את שאנון ווקר" שמעתי קול מכריז , מבטי נחת על בחורה שנעצרה באמצע הרחוב ממש מולי , היו לה עיניים כחולות בורקות ושיער ג'ינג'י מבולגן . היא נראתה כמו ציירת , המחשבה הזאת גרמה לי לחייך . "זאת אני" הגבתי עדיין בחיוך. "אני לא מאמינה שזאת באמת את" אני לא מבינה מאיפה הבחורה הזאת מזהה אותי . ניסיתי להיזכר אם היא היתה אחת התלמידות שלי, אבל כבר שנים שלא העברתי שיעור אומנות . והיא לא נראתה מבוגרת כל כך.. אולי גדולה בשנה או שנתיים מילדיי. אה , היא בטח מעריצה של אמלי. המעריצים המכורים באמת הכירו גם את כל המשפחה שלה. החיוך שלי התקרר אוטומטית , אני חושבת שהבחורה הבחינה בזה כי היא מיהרה להסביר "אני מכירה את ג'ייס". ידיי תפסו את ידיה לפני שהמוח שלי תפס מה אני עושה , אני בטוחה שהחוורתי "את יודעת איפה הוא? את יודעת אם הוא בסדר? " המילים יצאו בהולות משפתי , הגורל שלח לי את הבחורה הזאת , כדי להחזיר אלי את ג'ייסון . היא נענעה בראשה " הוא עזב לפני שלושה חודשים ולא שמענו ממנו מאז" אני בטוחה שהיא ראתה את היאוש שלי כי היא הוסיפה בביטחון רב משהרגשתי "אבל הוא בסדר. אני מכירה את ג'ייס" השפלתי מבט כדי להסתיר את הדמעות שהצטברו בעיניי. ג'ייס ואמלי הם הילדים הבכורים שלי , יש בניהם בדיוק 3 דקות. כל אחד מהם ברח מהצרות שלו לכיוון אחר, אמלי ברחה אל המוזיקה , התהילה בלעה אותה והעניקה לה את המפלט שהיא השתוקקה לו. ג'ייס פשוט ברח , פעם בכמה שבועות הוא היה צץ בבית כאילו מעולם לא עזב , אבל הפעם עברו חודשים ולא שמענו ממנו כלום . אפילו אמלי לא. הבחורה תפסה את ידי שוב , הרמתי מבט וראיתי אותה בוחנת אותי עינייה הכחולות בורקות בדמעות משלה "את פנויה עכשיו? " שאלה פתאום , "הייתי רוצה להראות לך משהו". אני לא ממהרת לשום מקום , הגעתי למקום הזה בשביל בריחה משל עצמי , רציתי לצייר את הים פה , ולהתרחק מקול לכמה ימים , לפעמים הרגשתי שכל מה שאני עושה זה להכאיב לו. הנהנתי והנחתי לה לגרור אותי בין הרחובות והסמטאות , הגענו לבניין ענק שהזכיר בית ספר שהולך להתפרק . היא השחילה מפתח בדלת שנפתחה רק אחרי מספר טלטולים וקללות מצד הבחורה. היא המשיכה להוביל אותי למטבח גדול ומבולגן "קפה?" הציעה והחוותה לעבר מספר כיסאות לא תואמים שהקיפו את השולחן העגול שעמד ליד החלון , הנהנתי והתיישבתי. הבחורה התעסקה בקומקום ובארונות ואחרי כמה דקות התיישבה עם ספל משלה והניחה ספל נוסף מולי "זה הסוג היחיד שיש" הסבירה בהתנצלות כשלא הצלחתי לא לעוות את פני כשלגמתי את הלגימה הראשונה. הקפה הזה הזכיר לי את התקופה שלא היה לי כלום, התקופה שלפני קול ואידנברו. במשך כמה דקות היא רק בההתה בי וכשהיא התחילה לדבר היא צללה אל הסיפור שלה כל כך מהר שהייתי המומה מכדי להפריע עם שאלות, היא לא הסתכלה עלי, מבטה נותר ממוקד בהדי הקפה שלה כשהעלתה זיכרונות פורסת בפני כמה מהסודות האפלים ביותר שלה. "בלילה שהכרתי את ג'ייס הייתי במסיבה , מה שלא היה מיוחד במיוחד אם אני אודה באמת. בתקופה ההיא הייתי מבלה במסיבה אחרת כל לילה . לא מסיבות נחמדות כאלה שכמה חברה יושבים על בירה ומדברים אל תוך הלילה . מסיבות מהסוג הרע , כאלה שעירבו סמים אלכוהול והימורים. כאלה שאם סיימת בהכרה כנראה הגעת ממש מאוחר. הלילה ההוא היה יותר נורא מכולם , בדיוק גיליתי שבן הזוג שלי – דיימון- בוגד בי עם שתי בחורות שונות . והאידיוט אפילו לא מצמץ כשהוא שבר לי את הלב. שתיתי המון , עישנתי המון , הזרקתי המון , הסנפתי המון . אני באמת לא יודעת מה עבר לי בראש." היא שתתה שלוק נוסף מהקפה שלה והנידה בראשה כאילו היא עדיין בהלם מההתנהגות שלה "אני לא יודעת למה ג'ייס היה שם. אבל אני לא יודעת איפה אני הייתי היום אם הוא לא היה. הוא היה היחיד ששם לב שאיבדתי את ההכרה , הוא היה היחיד שהיה פיכח מספיק להבין מה זה אומר , הוא פינה אותי לבית החולים מיד ודאג שיטפלו בי." היא העיפה לעברי מבט נבוך ומיהרה להתמקד שוב באדים הלבנים " כמובן שאת כל זה גיליתי אחר כך , אני זוכרת את הרגע שהתעוררתי תוהה איפה אני לעזאזל ומי זה הבחור שישן על הכיסא ליד המיטה שלי." היא מצחקקת ושותה לגימה נוספת "הוא התעורר מהתזוזות שלי , העיניים הכחולות שלו היו אדומות ממש והמשפט הראשון שהוא אמר לי היה "בחיים אל תעשי לי את זה שוב". הייתי בהלם , חשבתי לי מי זה הבחור הזה ומי הוא חושב שהוא כשהוא אומר לי מה לעשות ? המחשבה השניה שלי היתה מי זה הבחור הזה ולמה אכפת לו?" היא החלה להתוות צורות על השולחן – אמנית ללא ספק – חייכתי לעצמי כשהיא המשיכה "שאלתי אותו בדיוק את זה והוא ענה לי "זה משנה?". מאותו רגע ואליך הוא נשאר לצידי , כשגיליתי שאין לו איפה לישון הצעתי לו לבוא לפה ולהצטרף אלינו.. אנחנו קבוצה של 15 אנשים שהשתלטו על המבנה הזה, תאמיני או לא אבל הפכנו את זה לחוקי בשלב כלשהו" היא חייכה אלי חיוך שובב "ג'ייס נהפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו, הוא הרים אותי מהקרשים , הוא שינה את כולנו, הוא אולי היה פה רק חודשיים אבל הוא שינה את חיינו לעד" היא נעמדה ושמה את הכוס החצי מלאה שלה בכיור – כנראה אפילו היא לא רגילה לקפה הנוראי הזה. "הוא הבנאדם הכי נחוש ואופטימי שהכרתי אי פעם , הוא גם הבנאדם הכי שקוף ופתוח שהכרתי אי פעם , מהר מאוד הבנתי שהוא בורח ממשהו אבל לא רציתי לחטט ולגלות ממה. הוא לא דיבר על העבר או עליכם" היא העיפה בי מבט אבל הרגשתי שהיא לא באמת רואה אותי ולפתע הוא התחדד והתמקד בי "אני מצטערת" הכריזה לבסוף , היא בטח ראתה את המבט המבולבל שלי כי היא הסבירה "האשמתי אתכם, אותך ואת קול, במשך הרבה מאוד זמן , הייתי בטוחה שהמצב בבית צריך להיות ממש גרוע כדי שבחור כמו ג'ייס יברח" היא הנמיכה את עינייה הכחולות לריצפה "אזרתי אומץ ושאלתי אותו בסוף , עליכם , על המשפחה שלו. זה נראה כאילו גשר נפרץ, כאילו הוא רק חיכה שאני או כל אחד אחר נשאל , אחר כך חשבתי לי שלא היה לו אומץ לדבר עליכם לפני ששאלתי , כי הוא התבייש בזה שהוא עזב אתכם למרות המצב והכל וכי הוא התגעגע. הוא הודה בפני אחר כך שלספר עליכם עזר, גרם לו להתגעגע פחות , מהרגע שהוא התחיל הוא לא הצליח להפסיק , כאילו אור נדלק בו." היא חייכה אלי חיוך כל כך אמיתי שאפילו לא התביישתי בדמעות שזלגו על לחיי . "אחרי הערב הזה הוא התחיל לצייר -חזר לצייר כמובן , אבל מבחינתנו זה היה חדש " היא הושיטה יד לדלת לצידה וסגרה אותה , גב הדלת היה מכוסה כולו בציורים. ציורים של ג'ייס , אין ספק בכך , הוא למד מקול את הסגנון שלו והוא אהב לצייר אנשים. כולם היו שם , מאכלסים את גב הדלת. אני , קול, אמלי, אלודי , האנה , מרקו , ג'רוד, ג'ו , סופי , קאם , ג'וס, בת', לילי, דילן , לוגן , גרייס, מאיה , ריי, סיימון , אלודי שלנו ועוד . אפילו ההורים שלי ואמנדה צוירו שם , מחייכים חיוכים שכל כך נדיר לראות במציאות. היו שם גם ציורים של הבחורה הזאת ועוד אנשים שלא זיהיתי .. וציורים שלה , של אנה. אבל הדמויות שהופיעו הכי הרבה היו קול , אמלי , אלודי ואני . "הוא סיפר לנו כל כך הרבה על כולכם, הוא אוהב אותכם כל כך שאנון." נעצתי מבט באחד הציורים של אנה, הוא צייר אותה לפני התקופה השחורה שלה , לפני שהיא החליפה את השמלות הצבעוניות והצמות בתספורת קצוצה ובגדים שחורים וחשוב יותר מהכל הוא צייר אותה צוחקת. כל חלק בי קיווה שככה הוא זוכר אותה . "הוא סיפר לכם ממה הוא בורח" ציינתי לבסוף . המשכתי לבהות בפנים שידעתי שעדיין רדפו את בני הבכור . הבחורה הנהנה "לג'ייס יש הירו קומפלקס* רציני". אנה היתה האקסית של ג'ייס , הם היו ביחד שנתיים, שנתיים שנגמרו בפתאומיות כשהיא לקחה את חייה. ג'ייס היה זה שמצא אותה . ג'ייס היה זה שלו היא כתבה את מכתב ההתאבדות שלה. ג'ייס הזה זה שלקח את האשמה . ג'ייס היה זה שנשבר כשהוא לא הצליח להציל אותה מעצמה. הרגשתי את העיניים הכחולות נחות עלי "הוא הבין שהוא לא יכול להציל את כולם , הוא השלים עם זה שהוא לא יכול להציל אותך" היא אמרה לבסוף ונאנחתי , כמובן שהוא סיפר לה גם עלי. "מצחיק להגיד את זה . אני חושבת שבלי הסרטן שלי מעולם לא היה נהיה לו תסביך שכזה" החזרתי לה מבט יציב , חלק ממני העריץ את הבחורה הזאת , היא אספה אותי ברחוב ומיד שמה את הקלפים שלה על השולחן. חלק ממני קיבל והעריך את העובדה שאכפת לה ממני.. בזכות ג'ייס.. היא חייכה "ג'ייס בטוח שהוא יכול להציל אנשים מעצמם" היא קפצה והתיישבה על השיש שמאחוריה משלבת רגליים ומנענעת את הרגל העליונה "במקרה שלי הוא הצליח, הוא כל הזמן צחק שזה בדיוק מה שהוא היה צריך בשביל הביטחון העצמי שלו" עיניי חזרו לציורים , פתאום הבחנתי שהוא צייר אותי בשלל צורות , בריאה , חולה , מאושרת , מציירת . "הוא יחזור " הכריזה הבחורה , היא ענתה לפלאפון שלה שבכלל לא הבחנתי שצלצל והחלה לדבר במהירות "סם , את לא מבינה את מי פגשתי ברחוב! שאנון ווקר! שאנון פאקינג ווקר! והיא ממש פה במטבח שלנו ! תאספי את החברה ותחזרו הביתה!" היא השתתקה לשניה ומיד המשיכה באותה מהירות "היא אפילו יותר יפה ממה שהוא צייר אותה" היא צחקה כשהיא ניתקה את השיחה, היא קפצה מהשיש ופינתה לכיור את כוס הקפה המלאה והקרה שלי "בניגוד לג'ייס אני לא יודעת לבשל , אז אם תסכימי להישאר נזמין משהו " היא חייכה אלי והנהנתי "רוצה שאני אעשה לך סיור בינתים ? אני יכולה להראות לך את החדר של ג'ייס , יש שם הרבה יותר ציורים , שמרנו עליו למקרה שהילד יחליט לחזור מתישהו" חייכתי אליה והנהנתי "אני מאיה ביי דה ויי" הכריזה
"שמחתי להכיר אותך מאיה" השבתי , והבנתי שאני באמת מאושרת יותר , הסיפור של הבחורה הזאת הקל מעט את הגעגוע שלי , ג'ייס יחזור כשהוא יהיה מוכן , הוא מתגעגע ממש כמונו , הוא פשוט צריך יותר זמן הרחק מכל הדברים שיזכירו לו את אנה. שיזכירו לו שהיא ויתרה עליו. שיזכירו לו פרידות, שיום יבוא והוא יצטרך להיפרד שוב, הפעם ממני. כשהוא יאסוף שוב את החלקים שלו הוא יחזור אלינו, חזק יותר .
הרגשתי שלפחות קיבלתי חלק ממנו חזרה היום. נשאבתי לפטפוט הקליל של מאיה , וכשהאחרים חזרו נתתי לעצמי להישאב לעולם שלהם , לערב אחד , לדמיין מה ג'ייס הרגיש כשהוא בילה איתם כאן, איזה חלקים מעצמו הם עזרו לו למצוא שוב.
באותו לילה התקשרתי לקול . החלטתי לחזור הביתה ולא להכריח אותו לותר עלי , כי בתוך תוכי ידעתי שאם לא אניח לקול להילחם לצידי לאורך כל הדרך הוא יאבד חלק ממנו.
מה יש להם לגברים של משפחת ווקר שהם בטוחים שהם צריכים להציל את כולם?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך