אריאל
זה לא באמת סיפור או קטע... קשקוש כזה,

קפקא מת

אריאל 11/09/2017 641 צפיות 2 תגובות
זה לא באמת סיפור או קטע... קשקוש כזה,

קפקא מת. הוא נח יומיים על הקרקעית, שחור ואפור במקום ירוק כחול וסגול.
לא אמרתי לאף אחד עד שבסוף הייתי מוכרחה, ובערב כשאבא חזר מהעבודה יצאתי ופלטתי ישר: 'קפקא מת. קפקא מת. קפקא מת'.
אחרת לא הייתי אומרת כלום. כלום
'מה, מתי?' אבא שאל
'לפני יומיים'
'לפני יומיים?' הוא הביט בי מלמעלה ואני הנהנתי, לא מביטה בו 'זרקת אותו כבר?' הוא שאל
'לא'
'למה את מחכה? יומיים?!'
'אני… עוד מעט' אמרתי והלכתי לחדר בלי לתת בו מבט אחד. הבטתי בבועה העכורה של קפקא וחשבתי כמו שאני תמיד חושבת: כמה הזמן מוזר לי. אח"כ נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים כשקמתי היה כבר לילה ואני הייתי חולה, רועדת מקור או מחום או משתיהם.
'את בסדר?' אבא נכנס. הנהנתי. הוא הביט במדף ואז בי שוב 'רוצה שאני אזרוק את קפקא בשבילך?' הנהנתי.
וזה מה שהוא עשה, ניסיתי לא לחשוב, ניסיתי לשון אבל הגוף שלי כאב יותר מידי ולא הצלחתי לנשום והשתעלתי להבות.
הייתי חולה כלכך ועטופה בשערפים עשויים רעידות וסצנות איימה חלומיות, כמו ספר של סטיבן קינג שניקרע לנגזרות מרצדות.
קפקא מת בגללי. קפקא מת בגללי. קפקא מת בגללי. זו הייתה עובדה. אבא אמר שאני צריכה להיות שמחה, ששנת חיים אחת זה די והותר לדג שלא חי באקווריום מקצועי.
'אפשר לקנות אחד חדש' הוא אמר
אבל אני נענעתי את ראשי 'הוא ימות'
אבא צחק 'כולם מתים בסוף'.
החזרתי לו חיוך, הוא צדק כמובן, לא שזה עזר.
כעבור שלושה ימיים כבר הייתי בריאה וגאה בזה: גוף אנושי זה דבר די מגניב. יכולתי להזכר בעצמי רועדת במיטה, תוהה אם אי פעם אפסיק ועכשיו: הינה אני. הולכת לעבוד והזמן מוזר לי.
ויש את העצים ברוח עם עלים כמו מראות מהבהבים, ואת האוטובוס עם האנשים הקבועים (לומר בוקר טוב? לחייך?), ואת קור הבוקר שנותן תקוות כזבות.
אני מסתכלת, השיר באוויר אומר כך: קפקא מת, קפקא מת.
באוטובוס נהגה היום אישה בלונדינית עם פס במקום שפתיים, וזקן (שפעם פעם היה ילד) כמעט התהפך בסיבוב.
חלמתי, הדרך הייתה ירוקה, וכשירדתי בתחנה, עקבתי אחרי מישהו עם כרטיס והתפלחתי לבניין.
'בוקר. בוקר טוב' כולם אומרים ואני אומרת להם.
וזה רגוע ושקט ואנחנו עובדים, מתעצבנים לפעמים על כשלונות קטנים ומדברים בנימוס אל המחשב (נו תעבוד, תעבוד, בבקשה? חמוד. אלוף. מדהים).
אבא חסם אותי בוקר אחד במסדרון, בין החדר לשירותים: 'נו איך את? איך את?' הוא שאל והוא התכוון לקפקא.
'די, תפסיק, אני ממהרת' אמרתי לו וניסיתי לדחוף ולעבור. הייתי נבוכה: קפקא הוא רק דג, קטן וטיפש ששוחה באורביטלים קבועים.
אבל אבא לא זז. הוא הביט בי בצפייה, הוא רצה שאבכה?
נהמתי עליו וברחתי, חשבתי אז שזו הבעיה; אנשים שקרובים אלייך מידי כבר מצפים לדברים הקבועים ומה אם את לא רוצה? מה אם את רוצה לשחק?
לא, אני חושבת עכשיו. אני מביטה במדפסת, מחכה שתקום לחיים: (גם אליה צריך להיות מנומסים) הבעיה היא שהזמן מוזר לי, הכל מוזר לי. וזה לא אמור להיות ככה, כי הזמן הוא הדבר היחיד שאני מכירה. הכל הוא הדבר היחיד שאני מכירה. (מה כבר יכול להיות אחרת?).
פעם קפקא חי, עכשיו הוא מת והבועה הקטנה שלו עם האבנים בתחתית מתייבשת על השולחן במרפסת. ריקה. פעם הוא זז: עם זנב וסנפירים, היה אפשר לראות אותו נושם, מבזיק טורקיז.
זז. זז. זז.
זה טריפ: זז זז זז
אבל זה כלכך רגיל, חרא, הבעיה היא שזה לא.
אני דופקת על המדפסת בזעם קוראת לה מטומטמת וטיפשה אבל מתחרט בסוף: 'סליחה חמודה, בבקשה בבקשה בבקשה תעבדי?'
היא מדפיסה. 'כן, כן' אני תופחת עליה ומחייכת 'אלופה, מדהימה!'
אני מרימה מפייה את הדפים והולכת, מקשיבה; השיר באוויר עדיין אומר: קפקא מת, קפקא מת, קפקא מת


תגובות (2)

דווקא ממש אהבתי:)

11/09/2017 15:57

אהבתי את ההרהורים על זה שקפקא מת. לא סגור לגבי המחלה והתפקיד של האבא

11/09/2017 23:58
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך