תובל
אל תנסו את זה בבית!

קצת על החיים ועל המוות

תובל 30/04/2014 640 צפיות אין תגובות
אל תנסו את זה בבית!

הישרדותו של תא במסע דו גלגלי
הרקע לכתיבת שורות אלו צץ באופן אקראי למדי. תחום עבודתי כרוך בפגישה עם נכים. לא נכים "רגילים" כפי שאנו בדרך כלל מדמיינים אלא בעלי נכות נפשית. נכות זו מאופיינת על פי שני קריטריונים. נפגעי נפש אשר נכותם נובעת מאירועים טראומטיים בחייהם ואילו הקבוצה השנייה של אלו הסובלים ממחלה פסיכיאטרית. החלוקה הזו אינה בהכרח מקצועית אך לצורך ענייננו נעשתה ההפרדה. נכים אלו בחלקם, מוכרים על ידי הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות וחלקם נכי צה"ל המוכרים על ידי משרד הביטחון והללו, מזמן כבר אינם מכונים "מטופלים" אלא מתמודדים. בין המקרים הרבים שפגשתי היו אף מתמודדים שסבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית או בקיצור ובלעז- P.T.S.D. . ולמה בכך עסקינן? ראוי ונכון הוא לומר ששאבתי את רעיון כתיבת שורות אלו אך ורק מהיכרותי את נושא הטראומה וההשלכה האישית הזו מדרך הטבע ותרתי משמע, קרמה עור וגידים לסיפור המוצג כאן לראשונה מלפניכם. לאחרונה, מזה זמן מה החילותי מהרהר בתורת הסיכויים, אותה בחינה של משתנים הניתנים למדידה אבסולוטית של מאורעות אקראיים. לדוגמא: מה היחס ההסתברותי שמתוך 8000 דונם של יבול עגבניות בשרניות ואדומות תצוץ לה עגבנייה שצורתה לב? או מהי ההסתברות שצנחן הצונח עם חברו, מתעד במצלמת הקסדה שעל ראשו את הצניחה המשותפת ולפתע "יתקל" במטאור זעיר במשקל 350 גרם העושה את דרכו לקרקע ויצליח לתעד את ההתרחשות הפנטסטית הזו במצלמתו? ואחרון אחרון חביב: היווצרות הזיגוטה האנושית. אותה סצנה אקראית של תנועת נוזל הזרע המכיל בין 200 ל- 500 מיליון תאים שנעים לכיוון ביצית אחת להפרותה. מדוע דווקא תא זרע מסוים אחד, שגודלו כ-55 מקרון "יזכה בתחרות" זו למרות שבסוף המסע ולאחר שכמעט כולם ימותו בדרכם מחוסר כוח ותשישות ורק כמה אלפי תאי זרע ה-Gametes שצלחה להם דרכם יסתודדו להם בקרבתה ואחד, רק אחד ממשתתפי "המקצה האחרון" יזכה בתואר הנכסף. זה אותו האחד שיחדור אל תוך הביצית תוך שהוא מפרק את המעטפת החיצונית בעזרת האנזימים שברשותו ועם החדירה אל תוכה, קרום הביצית יהפוך קשיח מיד בעקבות הפרשה מוגברת של סידן, דבר שלא יאפשר כניסה נוספת של תאי הרבייה אל תחומה כאשר אלו שנותרו בחוץ נידונו לכליה. שעור במתמטיקה הסתברותית או אולי בביולוגיה. ואכן מה עניין שמיטה להר גריזים?
מעשה שהיה כך היה. באוקטובר 1984 מזג האוויר בארץ היה מלווה בחמסינים רבים ואחריהם גשמים. כתושב חיפה שחווה בחייו חורפים סוערים מלווי רוחות וגשמים חשתי כבר שחורף נורמלי לא יגיע ונגזרה עלינו גזירת שמים שהממטרים המעטים הבאים אחר החמסינים הם מעתה ממאפייני החורף הישראלי וכמו-כן האזור כולו. היה זה יום שני אפרורי למדי. התעוררתי בסביבות השעה שמונה ורבע בבוקר מנסה לברר כיצד ומה עלי לעשות היום. מטרה מוגדרת לא צצה במוחי. מבטי ניתקל באופני ה- Raleigh grand-prix שניצבו במלוא הדרן בחדרי, אך בהתבונני החוצה ניצב מולי צביר ענני גשם אפורים וכבר נטיתי לחשוב שמוטב שאשאר בבית ולא אתברבר לי ברכיבה אתגרית בינות טיפות מים קרירות. היה משהו עגמומי להגיע לאותה מסקנה שמקור ביסוסה העיקרי נובע ממאפייני האקלים הלוקליים אך בטרם סיימתי לומר "אברהם אבינו", אור נוגה של שמש חמימה ריצד והציף את מרחבי חלל חדרי בבוהק של בוקר שכולו הבטחה. חיי דאז היו רוטיניים בבטלה כרונית שהיו אולי נוחים עבורי במידת מה אך התגוררתי עדיין בבית הורי. דרך קבע הייתי מוצא עצמי חוכך בדעתי ומתלבט עם השכימי בשאלה הקבועה: "מה ילד יום". אותו בוקר אפרורי למחצה לא היה שונה משאר הבקרים שהחלו עבורי בממוצע בינות השעות תשע ועשר והיום גמרתי אומר בגלל השינוי החיובי-פתאומי של מזג האוויר (ילד מזדקן כמוני), לצאת עם אופני לסיבוב.
כשאני אני כותב "סיבוב", כולי כוונות שאינן עומדות בקנה אחד עם הבנה ממוצעת של אדם הקורא שורות אלו. מדובר במעין טקס שכולו גינונים וחוקים משלו. כדי לזרום פשוט בכייף עם אופני ה- Raleigh grand-prix הספורטיביות ברכיבה "עם קלאסה", יש לקחת את חליפת הג'ינס האמריקאיות שצבעה חאקי. המכנס בגוון חאקי בהיר- מט, צמוד-גוף והחולצה המתכפתרת עם מעין ניטים של תריסי הזזה, צבעה אף היא בגוון חאקי "רטוב" אשר הדגישה את צו האופנה ערכאי של שנות השבעים: "המראה הרטוב". את חליפות הסטרץ' שנוהגים רוכבי האופניים על סוגיהם היום לעטות ככסות על גופם לא הייתי לובש גם אילו היו משלמים לי מיליון דולר. ואל תשאלוני למה.
שטפתי בזריזות את פני וצחצחתי שיני. בדרכי החוצה לעסתי ערגלית אחת בטעם תות שדה שחטפתי מקופסת הקרטון שניצבה לה פתוחה על שולחן האוכל בחדר האורחים וירדתי את שלושת קומות הבניין, אוחז ב"רמה" של אופני ומזדרז לחמוק מהר החוצה לפני שהמומנטום יפוג לו עם סופת שלגים בלתי אפשרית באזורנו. עליתי ברכיבה מאומצת בשדרות הצבי לכיוון מרכז הכרמל תוך כדי טיסת פידול. חציתי את רחוב קלר אל תוך מעבר סמוי שהובילני לגן מניה שוחט ולמזרקה. בינתיים, החל טפטוף קל וכלל לא שמתי לב לכך שהשמיים קדרו להם.
חולצתי, ששני "הניטים" העליונים שבה (כוונתי לכפתורי הלחיצה) שלא היו מכופתרים, ספגה משב רוח קריר וצונן שחדר אל תוכה, כאשר כתמים כהים ואפורים שציירו להן טיפות הגשם הספוגות באריג החאקי יצרו דגם מושלם של "המראה הרטוב האולטימטיבי". המשכתי רוכב בשביל האספלט לעבר בית רוטשילד אך מיד פניתי ימינה וחציתי את מעבר החציה המוליך מטה אל קפה רון פינת ביכורים. אופני גמעו את המרחק הנדון בשניות ספורות וככל שהתקדמתי לדווש, התחלתי מתלבט על איזה מסלול מאתגר עלי לבחור ומהר. ללא אומר ודברים ומפאת העובדה שנסתיימה לה המדרכה עם הסיבוב ימינה, מצאתי את עצמי מדלג מסמטת אוליפנט לירידה החד-סטרית של ביכורים. הכביש לא היה חלק למרות שכווה דקה של אבק המאפיין את "גשמי הלכלוך", אותם גשמים רוויים בחול ואובך, טיפוסיים לגשמים שאחרי החמסינים. כרוכב מיומן החילותי מדווש בזהירות רבה. בשלושת השניות הראשונות של הירידה האיצו האופניים במהירות מדורגת וסבירה וידעתי שתוך כדי כניסה לעיקול המשופע אני עלול לצבור מהירות. בגלל תנאי ראות שמאפייניהם היו שדה ראייה קצר ותאוצה, הקשבתי בדריכות בניסיון לשמוע רכב המתקרב לעברי בעלייה שעבורי הייתה ירידה משופעת תוך כדי סיבוב. מאומה לא נישמע רק רחש הרוח שאטם את אוזני, מותיר מאחורי שובל חרישי של אוויר קריר משני צדי ראשי. הרוח הקרירה ליטפה בעונג את פני הרטובות ואני הישרתי מבטי עם סיום העיקול והבטתי מטה בכיוון הרכיבה. אופני החלו לצבור מהירות גבוהה בגלל מאפייני גאומטריית המרחב הנוטה מטה-מטה, וכשכל גופי מוטה קדימה ומטה, אוחז בכידון המתלפף כיאה לאופני ספורט, התחלתי עוצר. מאומה לא קרה. המעצורים חדלו להגיב כליל ללחיצה המאפיינת את מעצורי-הידית המותקנים בצדו הקדמי של הכידון המתעגל באופני. מוכה אימה ודרוך למציאת פתרון או תגובה ראויה ואינסטינקטיבית שעלי לבצע כדי להוציא עצמי ממלכודת מוות זו עם נתוני משוואה אקספוננציאלית, התחלתי לקחת בחשבון שהדבר עלול להיות כרוך אף בפציעה וסיום, אך רק לא..
אופני כבר צברו מהירות גבוהה ומצאתי את עצמי במצב גורלי קיומי שלא חוויתי מעודי. נואשות המשכתי ללחוץ על ידיות המעצורים אך לשווא. למדתי על בשרי את המושג "חלקיקי הזמן שחלפו נראו לי כנצח". אופני מאיצים אל המדרון המשופע ברחוב ביכורים ואני עוד מזהה את בריכת מכבי לשמאלי ואת בית ספר עירוני ה' במעלה הגבעה ממול. כ- 150 מטרים מתחתי צילמה עדשת מוחי אולי את התמונות אחרונות שיצרבו בתודעתי. תוך כדי אותה התרחשות פטאלית הבחנתי במכלית סולר קטנה עושה דרכה במעלה הרחוב. שני טורי מכוניות חונות ברחוב צר ואני עושה דרכי במהירות של 55 ק"ש במסלול התנגשות חזיתית עם משאית העולה לה לאיטה לעברי. חישבתי בחטף לתומי אם אפשרי היה ביצוע של תמרון התחמקות ברווח שבין המכלית לבין טור המכוניות החונות מימין אך מהר ויתרתי על הרעיון מאחר ולקחתי בחשבון את המהירות שאצבור עם הגיעי אל צדי הרכב העולה ואת עוצמת הפגיעה שלי בפגוש הברזל שלו במקרה ואכשל.
"האם… זהו?" שאלתי את עצמי. "איזו דרך מכאיבה ללכת". אולי אפיל עצמי ארצה תוך כדי הטיית האופנים שמאלה? או אולי להתנגש בצדי הרכבים משמאל או אולי מימין ולהאט. מהירותי הייתה כה גבוהה שמיד וויתרתי על האפשרות הראשונה. התרסקות בגלישה שכזו פרושה סוף בדרך הקשה. בחרתי באפשרות השנייה תוך כדי הטיית אופני ימינה בזווית קטנה אל מסלול-חיכוך בקו טור המכוניות החונות מימיני אך ניסיוני זה לא צלח. ניסיתי שוב בשנית ונחבטתי בחוזקה ברכבים החונים כאשר ברכי הימנית סופגת את עוצמת המכה. עצם ההתקלות עם המכוניות הקפיצה אותי ואת אופני בטלטול חזרה אל מרכז הרחוב כאשר הנטייה יצרה פיתול בגלגל האחורי. במאמץ רב הצלחתי לייצב את האופניים הדוהרות. "מה עכשיו?" מתנוחה אופיינית של רכיבה נוטה קדימה באופני ה- Raleigh grand-prix הגבהתי את גופי וישרתי את גבי כשפני מופנות קדימה. כעת אחזתי בכידון מלמעלה וגישתי למעצורי האופנים היו רק לאלו הרזרביים שהיו מותקנים מתחת למוט הכידון (ידית ב'. מעצורים אלו נועדו להאטה ולא לבלימה כלל). לחצתי ללא כל מחשבה על הידיות המשניות וכל גופי הזדעזע עד כי כמעט הועף מהאופניים כאשר אופני הגיבו מיד להצמדות רפידות הגומי של המעצורים אם הגלגלים. "יש עצירה" הרהרתי בטירוף. באופן לא מבוקר והיסטרי החילותי לוחץ על ידיות המעצורים המשניים עד לעצירתי המוחלטת כשהגלגל האחורי החליק וכמעט נע בכיוון שמאלה וקדימה. מלפני במרחק של כ-15 מטרים המשיכה המכלית לטפס. היה עלי להגיב שוב במטרה לפנות את הדרך עבורה אך גופי חדל מלתפקד. התחלתי לשחזר בדמיוני את התהליך בו המערכת העצבית בגוף מקבלת אותות מהמוח לביצוע פעולות מוטוריות ותנועה רצונית אך פטנט זה לא עזר לי במאומה בנסיבות הקיימות. פשוט נותרתי "קפוא" ללא יכולת ניע, נוטה על צדי, כאשר אופני שמוטות בחצי הדרך לקרקע. "וואלה פדיחה, תזיז את התחת ותן למשאית לעבור". שוב כלום. גופי רעד מן המסד ועד הטפחות ונשמתי הייתה כה קצרה עד שחשבתי שאני נחנק. רקותיי הלמו במקצב תופי התם תם אך במאמץ אחרון עלה בכוחי לישר את אופני עד לזווית שכזו שתאפשר רכיבה מחודשת אך בכיוון אלכסוני לרווח פנוי בטור המכוניות שנגלה לי בצד השמאלי של הרחוב. אופני נעו באיטיות, אך נעו כשכוח הכבידה מובילנו לכיוון אבני המדרכה המקבילה מעבר לשטח הכביש. עם הפגיעה באבני השפה הועפתי בחוזקה על המדרכה ואז נשמעה תרועת צופר האוויר מחריש האוזניים של המכלית הצהובה הקטנה שחלפה לה בעצלתיים. כשעיניי עצומות למחצה ניסיתי להסתובב או אפילו להתיישר ולהתיישב אך לא יכולתי. וכך ניסיתי להתפנק במעין שכיבה למרות שרגלי כאבו וכל גופי רעד. מוזר כיצד הכאב הפך זניח וזאת בגלל עוצמתו.
"שילוב של גשם ורפידות ארורות!" סיננתי בקול מבין שיני בהבלחה שנשמעה כצעקת ענות חלושה. חשתי מבוכת מה והתבוננתי סביבותיי פן חלילה שמע עובר אורח שנזדמן למקום את אשר אמרתי בקול רם ויחשיבני לאדם שנשתבשה דעתו המדבר אל העצים או אל עצמו ישמרנו האל. לא. לא הייתה שם נפש חיה. "בדקתי" את מצב שפתי באם עלה חיוך על פני בעקבות מחאתי הקולנית שנאמרה לה בתום לב כה רב, אך שום דבר. מאומה לא ריכך את מכתי. איני זוכר כמה זמן נותרתי שרוע כך על המדרכה ברחוב ביכורים בואך בריכת מכבי אך הרי מספר אני לכם את סיפורי, את סיפור הישרדותו של תא זעיר אחד ששרד שני מסעות כנגד כל הסיכויים…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך