על הגג של הבניין שלי

שכבתי על הגג של הבניין שלי והבטתי בשמיים, מחליפים צבעים. מאור שמש מואר לדמדומים של בין הערביים. אותו דבר קרה גם אתמול, וגם שלשום, וגם בכל יום שאני עושה זאת בשנה האחרונה.
אני מתנתקת שם מהעולם, שמה לי באזניות מנגינה עצובה ולפעמים חושבת, רוב הזמן אני לא חושבת על כלום.
כאילו אני תפאורה, חלק מהבניין, ולא שחקנית, לא מזייפת, לא בת אדם.
אני מתנקה שם למעלה, על הגג של הבניין. היו פעמים שחשבתי לקפוץ ממנו, אבל היה חבל לי להחליף את היופי שהשמיים הציעו לי, בהתרסקות על המדרכה ובעשיית טראומות לאנשים.
אני פשוט שם למעלה, מבזבזת זמן יקר ערך, זמן שבו אוכל לעזור למישהו, זמן שבו אוכל לעזור לעצמי. זמן של ריבים, של מעשים, של עלבונות, של שמחות, אני לא משתתפת בזה יותר.
אני על הגג של הבניין שלי, מביטה לשמיים והם מביטים עליי, לפעמים מזילה דמעה, ואתמול הם הורידו עליי גשם. נראה לי הם רצו להגיד שמה שאני יכולה הם יכולים לעשות הרבה יותר טוב.
אותו דבר עם אנשים מסוימים בחיי, אני פוגעת, והם פוגעים בי הרבה יותר חזק. הם פוגעים, ואני פוגעת בהם הרבה יותר חזק. כל אחד נותן ומקבל שווה, אף אחד לא נותר חייב או מקופח.
אני רוצה להחזיר שמחה לחיים שלי, אבל איך זה אפשרי על הגג של הבניין?
אני רוצה לשמוח שמחה של בן אדם מבוגר. האחד שעבר קשיים, שעבר סערות, ומקבל את כל הפגמים שלו. אחד שמתמודד עם המציאות, ולא רוצה לאבד אותה.
רק לאחרונה הבנתי שכל געגועיי לשמחה שנובעת מתמימות, היא שגוייה. השמחה הזאת אף פעם לא תחזור, למרות שהיא הייתה היחידה עד לפני כמה שנים. עכשיו לא רלוונטית יותר, עכשיו היא רחוקה ממה שאני היום.
אני רוצה להפסיק להיות מכנית, ולהרגיש את האנושיות שבי עוד פעם. ראיתי אתמול משהו שזעזע אותי, דבר שלא קרה הרבה זמן, והבנתי שיש לי עוד תקווה לחזור להרגיש.
אך בינתיים, אני עדיין על הגג של הבניין.