אוויר של יער הקדושים

היא הלכה לאט, נותנת לכל צעד משקל, לכל צעד משמעות משלו. היא הלכה לאט, לאט ביער הקדושים, נותנת לעיניה לחלוף ברפרוף על כל עץ ועץ. לחלוף ברפרוף ולנסות ולראות את כל העצים, אין זמן ואין מספיק עיניים. היער גדול ויש שישה מיליון עצים ביער. היא עצמה לרגע את עיניה בניגוד גמור לתכנונים שתכננה לפני הכניסה ליער. היא עצמה את עיניה ונשפה לקרבה את האוויר, זהו לא סתם אוויר, זה אוויר של יער הקדושים. היא פתחה את עיניה לאט, רוצה להשלים את החסר, נותנת למראה למלא אותה, את כל כולה, היא עצרה לרגע, היער הסתובב והיא ראתה הכל מטושטש, היא השעינה יד על סלע שהיה בסמוך והתייצבה וכך גם היער. לפתע היא ראתה כי היער שעד לפני רגע היה ריק מאנשים ומלא בעצים, מלא באנשים וריק מעצים. שם ילד, פה זקנה, שם תינוק שוכב. היא הסתכלה על האנשים שהחליפו את העצים בעמידתם. הסתכלה על לבושם הבלוי, על כובע הקסקט לראשם של חלק מהגברים, ועל הקרחות לראשם של הנשים, היא הסתכלה על אפם, עיניהם העצובות, ועל המגן דוד, המגן דוד צהוב, המפורסם שהיה תלוי על בגדיהם בקדמת הגוף, ממש בסמוך ללב. היא ראתה כי לכל האנשים שמסביבה יש פציעה איפשהו, פציעה חמורה, פצע פתוח שיכול ממש לגרום.. למוות…
אצלו הפצע נראית מירייה, אצלו ממכות, אצלה מחניקה, ושם, שם אצל הנער בצד ניראה כאילו הפצע מהתחשמלות.
לפתע הסתכלו עליה כל ששת מיליון האנשים, הסתכלו וחייכו חיוך עצוב, הסתכלו ונופפו לה לשלום, כאומרים 'אנחנו בסדר', כמוסרים דרישת שלום. היא עצמה את עיניה שוב שואפת לקרבה את אוויר יער הקדושים. עצמה את עיניה והרגישה כאילו כל עץ ועץ מוסר לה דרישת שלום מבעליו, דרישת שלום עם סיפור חיים, דרישת שלום עם רגשות , חוויות, מחשבות ורצונות. היא פקחה את עיניה אט, אט, התיישבה על הסלע שהיה בסמוך, שאפה לקברה את האוויר, נותנת לו למלא אותה, את כל כולה, כי זה לא היה סתם אוויר. זה היה אוויר של יער הקדושים.