חסד של אמת

הם עמדו ליד מעבר הגבול, טובה, שרה יענקל'ה ואימם, שיינדל. הם ידעו מה יקרה עכשיו. טובה הקטנה רעדה, הרעב הציק לה יותר מתמיד. היא הביטה בתרמיל הענק שעל גבו של יענקל'ה, אחיה הגדול. בשביל מה שבתוך התרמיל הזה היא סיכנה את חייה, נכנסה לתוך אש בוערת בשביל להציל אותו. סחבה אותו למרות שהיה יותר גדול ממנה וחילצה אותו מתוך הלהבות השורפות, המלחכות, המשמידות.
היא הביטה באימה, עומדת זקופה וגאה, ידה על כתפו של יענקל'ה ועיניה, שהעידו על כל הצער והכאב שחוותה, העבודה הקשה ביערות, היו נעוצות קדימה, אל עבר השומרים.
שרה לקחה את ידה של טובה בידה, ונתנה את ידה השנייה לאימן. כף ידה הכחושה העידה על כך שגם היא לא אכלה הרבה, לא אכלה כמעט כלום.
טובה העבירה את מבטה על פני שאר משפחתה שעמדה שם, כולם יגעים, שדופים ולמודי תלאות. סיביר היא מקום קשה.
אמא של טובה, שרה ויענקל'ה, שיינדל, הייתה אישה שעברה כל כך הרבה בחייה שטובה תהתה איך היא בכלל מצליחה להמשיך הלאה, כשהכל כל כך רע, מרושע, מנוכר.
אביהם נרצח בידם של הגויים כשהובהל לטיפול רפואי בבית החולים המקומי באזור בו היו, הם הרגו אותו והשאירו את שיינדל עם שלושה ילדים קטנים ועוד כמה בני משפחה לגורל של נדודים ועבודת פרך ביערות האכזרים של סיביר הקפואה. בדרך מתו עוד כמה מבני המשפחה, מי מרעב ומי מחולשה.
ובכל זאת שיינדל שרדה, עם שלושה ילדים קטנים ועוד כמה בני משפחה. היא לא רק שרדה, היא גמלה חסדים יותר ממה שהיה לה, היא העמידה סיר מרק לעניים כשלה עצמה לא היה מה לאכול, היא הצילה את מה שהיה עכשיו בתוך התרמיל שעל גבו של יענקל'ה, היא נתנה תמורתו את המעט שהיה לה, הוא היה חשוב מכל משמר.

הם עמדו ליד מעבר הגבול, טובה, שרה, יענקל'ה ואימם, שיינדל. הם ידעו מה יקרה עכשיו. הם עברו את זה כבר פעם.
כשהגיע תורם הם ניגשו לשומרים שעמדו ליד הגדר, יענקל'ה הושיט את התרמיל במבט יגע אל החייל וזה פתח אותו ללא היסוס, כמעט באלימות.
"מה זה?" צעק ברוסית כשראה את תכולת התרמיל.
"זהו ספר תורה," הסבירה שיינדל.
"מאיפה לי שאתם לא מבריחים בפנים כלום?" שאל החייל בכעס.
טובה ושרה ניגשו לעזור, מתורגלות היטב. הן סייעו לגלול את כל ספר התורה, מתחילתו ועד סופו, כדי להראות לחייל העצבני שהם לא מחביאים בפנים כלום.
"טוב, אתם רשאים לעבור," אמר לבסוף וכל החבורה עברה דרך השער בגדר.

הם עמדו ליד מעבר הגבול, טובה, שרה, יענקל'ה ואימם, שיינדל. הם נאנחו אנחת רווחה והמשיכו בדרכם אל עבר הלא נודע