יום השואה – מבוסס על סיפורה של אנה

אנה התיישבה,לפני כרגע חיילים נאצים השליכו אותה בגסות אך תוך המשאית.
אחיה התיישבו לידה,אחותה סוניה ואחיה ויקטור ניסו לנחם אותה,למרות שהיא לא הרגישה דבר.
היא ניסתה לעבור במהירות על הקטעים שבזכרונה.
אני אנה בורגישט.
אני בת 12.
יש לי שני אחים,ויקטור וסוניה.
אמי ואבי נהרגו.
דודתי קפצה מהרכבת כדי להציל את סבתי.
אני נמצאת בשואה.
אני גרה באוקראינה.
אני יהודייה. אני מגורשת. אני שנואה.
דמעות קרות הציפו את לחייה של אנה והיא הביטה סביב.
משאית רגילה,מלאה בעוד 12 אנשים שהם כמוה,יהודים. לא טובים.מתועבים.
אחת הסבתות הזקנות השליכה לעברה שקית פלסטיק מלוכלכת.
היא פתחה אותה וגילתה כמה גזרים וגרעיני חמנייה.
היא חלקה עם אחיה וניגשה לחבק את הסבתא הזקנה.
"תודה." היא מילמלה באוזנה.
באותו הרגע אנה קיבלה החלטה.
היא תצא מזה. היא תאבק. היא תלחם כאילו חייה תלויים בכך. ובכנות,הם באמת תלויים בכך.
ואז עיניה נדדו אל אחיה,המפוחדים והמזועזעים.
הם גם יישרדו,איתה.
והנאצים יפסידו. הם הורגים,והם עוד יהרגו.
אנשים הם העם הבלתי מנוצח. או להכנע,או לנצח.
ואנה תנצח. באותו הרגע,היא לא הרגישה דבר מלבד חוזק. חיוך קטן הצטייר על שפתיה ומחשבות על העתיד הן הדבר היחיד שהעסיקו אותה מהרגע ההוא והלאה.
____________________________________________________________________עכשיו כשאני נכנסת למקום הזה באמת,וכל ההבטחות שלי לעצמי שאני לא אבכה,לפתע כבר לא משנות. כי אני לא יכולה לשלוט בהן,אני כבר לא רוצה להגיע לכאן,אני מתחרטת.
הנכדה הקטנה שלי,מסתכלת עליי ולא מבינה,למה אני בוכה,הרי אני רציתי להגיע לכאן.
הנדר היחיד שנדרתי בכל חיי העלובים,היה להגיע לכאן שוב.
לא רציתי לשכוח את העוול שנגרם לי. לא רציתי לשכוח את כל הסיבות לשואה. לא רציתי לשכוח את משפחתי,כיצד היא נהרגה לי מול עיניי,כיצד הייתי צריכה פשוט "ללכת" ולא להביט חזרה.
אבל זה קשה.נכדתי הקטנה,הבת עשר בקושי,מסתכלת קדימה וכל מה שהיא רואה זהו בית מפויח ובודד.
הייתי בגילה באותו הזמן,צפיתי כיצד בני משפחתי נהרגים לי מול עיניי ללא רחמים,ותפילת "שמע ישראל" על שפתיהם.
הדמעות בעיניהם,העיניים מלאות הרגש והחיים,התחלפו בין רגע בעיניים בוהות,פעורות לרווחה,לעולם לא יזכו יותר לראות.
לא יזכו לראות את ארץ ישראל,לא יזכו לעבור את המלחמה ולנשום לרווחה. לא יזכו לחייך שוב,לצחוק בהקלה.
שפתי התחתונה רועדת מהיבבות הנואשות שלי ואני נופלת על ברכיי,נכדתי היקרה קוראת לי "סבתא קומי!!תפסיקי לבכות!!בבקשה!" היא צועקת אך קולה נשמע מרוחק.
אימי נכנעת לנאצים ונופלת ארצה. דמה מתפזר על כל הרצפה,ועיניה בוהות בי,עיניי רפאים שתוהות תהייה אין-סופית.
עכשיו אני נזכרת במילותיה האחרונות: "תברחי."
אני צועקת לשמיים ובוכה בצעקה,מכה באגרופי את הרצפה וצורחת,רוצה שזה ייפסק,שכל השנאה הזאת תפסק.
הבית הבודד הזה,הנורא הזה,אף-אחד בבית.
עכשיו,כשאני נכנסת למקום הזה באמת.
סיפורים אלה מבוססים על סיפור אמיתי על אישה ושמה אנה. באמת חיה ושלמה עם האח שלה, פימה. אחותה ריטה, שגם שרדה, מתה לפני כמה שנים.
אנה היא אישה מאוד שמחה שהקימה משפחה, אך לעולם לא שכחה את עברה הכואב.
בסה"כ היא אוהבת לצחוק ולשמוח, אבל יש לה את הצלקות הנפשיות שלה, כמו הדחף שלה תמיד להגיש אוכל לאנשים כדי שלא ירגישו רעב נורא כמו שהיא הרגישה.