ימי החנוכה

"לא דוקטור, לא!" צעק הקצין ודפק באגרופו על שולחן העץ, מרעיד את חפציי הרופא.
"אנחנו רוצים תשובות! אנחנו רוצים את הפרינציפל!"
הרופא האומלל, שישב מכווץ בכיסאו והזיע למרות הקור בחוץ, לא העז להשמיע בקולו.
"מה?" שאל הקצין בתוקפנות.
"…"
"תענה לי, יהודי!" אמר, ודפק שוב בשולחן באגרופו, הפעם בעוצמה רבה יותר, שהפילה את תמונת המשפחה של הרופא מהשולחן. מסגרת הזכוכית התנפצה, והרופא התכווץ עוד יותר בכיסאו.
"אתה.. אתה חושב שאי פעם נוכל להיות.. שכנים?" שאל הרופא בלחש ובפחד משתק.
"מה?! מה?! יהודי טיפש, אתה בכלל הבנת מה אני אומר לך?!" צרח הקצין בעודו מרים את ידו על הרופא בהשתוקקות להכות אותו, אך עוצר בעצמו.
הקצין, שכבר הזיע בעצמו מרוב הצרחות והזעם, התיישב בכיסא מול היהודי והסתכל עליו בייאוש. הוא הניח את כובעו על השולחן, ונשען לאחור.
"שכנים… עוד לא הכנסנו אותך לתא גזים אבל אתה בכל זאת נדפקת בראש" אמר הקצין והוציא סיגר מכיסו.
הקצין קם ממקומו, והתמתח.
"למה אתה כל כך מפוחד? היום יום חג אצל היהודים לא? חנוכה משהו לא?" אמר הקצין וניגש לחנוכיה שעמדה על אדן החלון של משרד הרופא. הוא הדליק את הסיגריה בעזרת נר השמש שעמד במרכז, והחל לעשנה בהנאה.
"תמיד.. חלמתי להיות שכן של גרמנים" הודה הרופא כשראשו שמוט לרצפה.
"בית נחמד, גדר לבנה, כלב שיבדר את הילדים שלי".
הקצין גיחך. "בית נחמד? כלב? ילדים? יש לך בית, אישה וילדים כאן במחנה, אמר ולקח לריאותיו עוד מנת עשן מכובדת, "אבל תמיד יש עוד משהו שהיהודי רוצה לא?" הוא החל להסתובב בחדר הרופא, בוחן את הקירות גדושי התמונות והמסמכים.
"אחוזה, מכונית יקרה, כספת מלאה בכסף גרמני! לא ככה זה עובד אצלכם?" אמר הקצין והמשיך לעשן, צחק והחל משתעל.
"יהודי, לעולם לא יוכל להיות שכן של גרמני, עוד לא הבנת את זה, אלטנמן?"
"יהודי וגרמני, זה הפכים", החל לדקלם הקצין את מילותיו של האהוב עליו ביותר, הפיהורר.
"הגרמני הוא אציל וחזק, אמיץ וטוב לב, אוהב הבריות וטהור העמים", "היהודי", אמר והבעת פניו השתנתה לזועפת, "לעומת זאת, הוא מנצל וחלקלק, פחדן ורשע, עיוות ושגייה של הטבע".
הקצין קירב את פניו לפני הרופא שהיה כעת מובך ומפוחד עוד יותר.
"אתה הבנת את זה?" שאל הקצין בלגלוג. נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול.
הקצין התרחק, וגירד את ראשו.
הוא לקח נייר אקראי משולחן הרופא, וקירב אותו לנרות החנוכיה, שורף לאט לאט את המסמך.
"נו? היהודי לא יאמר כלום? לא יקום, לא יתנגד? פחדן או לא?" אמר הקצין בלגלוג והחל לצחוק בעת שהמסמך נשרף ומתכלה.
הקצין השליך את שאריות הנייר על הרצפה, ועמד עם גבו לדלת המשרד. הוא הוציא מחגורתו אקדח. הוא טען אותו וכיוון לעבר הרופא. הרופא היה משותק מפחד, מילל בשקט לעזרה מאלוהים. זה ארך במשך דקה ארוכה שנדמה שארכה כנצח. הקצין מול הרופא. הגרמני מול היהודי. לבסוף, נאנח הקצין, והכניס את אקדחו בחזרה לחגורתו.
הוא המשיך לעמוד ולא הוריד את עיניו מעיני היהודי, שהיו אדומות מלחץ ועייפות.
"אני יכול להרוג אותך, ועוד יהודי מת לא ישנה כלום." אמר הקצין.
"אבל בעיניי, עונש המוות שלך הוא להשאיר אותך חי".