כשהאסור מותר – פרק 1.

פרק 1
שש בערב. משפחת הלר יושבת סביב השולחן. אבא, אמא, גיטל בת ה25, אמיל בן ה20, ומנדל בן ה15.
גיטל מנסה לאכול, אבל בכל פעם שהיא רק מניעה את המזלג, האוכל חומק ממנו. יש לה תחושת מחנק בגרון.
אף אחד לא מדבר; במקום שוררת אווירה דיכאונית. גיטל בולעת את רוקה, עוצמת את עיניה ונשענת לאחור בכיסא.
היא נושמת עמוק ומנסה להרגיע את עצמה, אך ללא הצלחה. ברור שמשהו קורה. רוב המשפחות מהסביבה כבר נלקחו, ומי יודע מתי ישובו… ואם ישובו בכלל…
כל רגע היא מצפה לדפיקה בדלת, וכל רעש קטן מקפיץ אותה.
"סיימתי לאכול," היא מכריזה, אך הקול שלה רועד.
"את בטוחה?" אימה מביטה בה בדאגה.
"בטוחה לגמרי," גיטל מהנהנת.
גיטל צעירה ויפה. העיניים שלה תכולות, השיער שלה בלונדיני והשפתיים שלה בהירות ויפות.
היא ביישנית מטבעה, אך היא נראית ארית, והיא יודעת שאם תזדקק לעזרה, לא תהיה לה בעיה, בזכות המראה שלה.
לעומת זאת, לאמיל יש שיער ג'ינג'י פרוע, עיניים ירוקות ומבט שובב. הוא נראה כמו ילד שלא סיים להתבגר לגמרי.
מנדל הוא נער נמוך וצנום, עם שיער כהה. המשפחה, וגם הוא, היו מודעים לכך שהמראה שלו לא יעזור לו בהרבה. הוא גם לא חזק ולכן לא יוכל לעמוד בעבודה קשה, או בעבודה בכלל. מאז שהתחילו לקחת את משפחות היהודים הוא מנסה להיראות מאיים יותר, וחזק יותר, אך ללא הצלחה.
גיטל עדיין לא קמה מהשולחן, ונשמעת דפיקה בדלת. חמשת האנשים מחליפים מבטים מבוהלים. כל כך מהר?
האב, שמואל, הוא זה שאוזר את האומץ וקם לפתוח את הדלת. הוא מהסס לפני שהוא לוחץ על הידית —
"דוד! אתה לא נורמלי!"
דוד טייכטל הוא גבר צעיר, בן גילה של גיטל, שהוריו הם חברים ותיקים של הוריה של גיטל כבר שנים.
כל המשפחה פולטת קריאות הקלה. "איזה מזל!" צוהל מנדל, ומוחה אגלי זיעה ממצחו.
"אני באמת במצב לא נורמלי!" קורא דוד. "עכשיו חזרתי הביתה, וגיליתי בית ריק. הנאצים מתחילים לפנות אנשים מהבתים. השכונה שלי לא כל כך רחוקה מהבית שלכם, הריצה מהבית שלי לכאן לקחה אולי עשר דקות… אני חושב שיגיעו אליכם בשעה הקרובה. כדאי שתמהרו."
העיניים הירוקות שלו נודדות מפניו של שמואל אל שאר החדר, ופוגשות את עיניה של גיטל, שמייד משפילה את מבטה.
היא לא יכולה להכחיש שהיה נראה כאילו הוא מאוהב בה כשהיו צעירים יותר. אבל עכשיו, בשנים האחרונות, עם כל השנאה הזו מסביב – מי חושב על אהבה בכלל?
שמואל מביט בפניה של אנה, אשתו, והצבע אוזל מהפנים של שניהם.
"למהר — לאן? אין לנו לאן ללכת," הוא אומר בקול צרוד.
"לא יודע… אתם חייבים לעשות משהו… תסתכלו על מנדל. הסיכויים שהוא ישרוד שואפים לאפס," דוד מדבר בשקט, כדי שרק שמואל ישמע.
"אבל אין מה לעשות! יש לך מה להציע?"
"אני בורח ליערות. אני ועוד שני חברים שלי. הוא יכול להצטרף אלינו." דוד אומר. לפתע הוא נע הצידה, ושני גברים נוספים נגלים לעיניו של שמואל.
הם גבוהים ורזים, עם שיער בהיר ועיניים בהירות. אחד מהם שרירי. נראים אריים לגמרי.
"מה זה – מאיפה הבאת אותם?" שמואל מגמגם.
אחד מהם התבונן במנדל במשך הרבה זמן, במין עניין לא מוסבר, אבל כששמואל שאל את השאלה הוא חייך. "שלום, אני הרשל. לפני בערך רבע שעה היינו בדרך חזרה הביתה. הבית של דוד הוא הבית הראשון שהגענו אליו… הוא היה ריק. הבנו טוב מאוד בפני מה אנחנו עומדים. לפני כמה זמן גיבשנו החלטה שכאשר הנאצים יגיעו, אנחנו נברח ליערות. חשבנו לחזור לבתים שלי ושל אלכסנדר -" הוא הצביע באגודלו על חברו השרירי – "אבל הבנו שגם לא נמצא כלום, גם נבזבז זמן מיותר וגם יהיה סיכוי שיתפסו אותנו. התחלנו לרוץ במורד הרחוב, ופתאום דוד נזכר במה שהבטיח להוריו. דוד הוא בן יחיד, אבל הוריו אהבו אותך ואת אשתך כמו משפחה… הוא הבטיח להם שאם יצליח לברוח ליערות, יעשה את מה שביכולתו בשביל לקחת איתו את מנדל, בשביל הסיכוי הקלוש שהוא ינצל. אני לא חושב שלנער נמוך וצנום עם שיער כהה יהיו הרבה סיכויים לשרוד…" קולו של הרשל גווע.
שמואל נשך את שפתו התחתונה ועצם את עיניו. לעזאזל, הילד הזה צודק — אבל איך הוא יכול לעזוב את הבן שלו?!
"אנה, בואי רגע." הוא אומר בקול צרוד.
אנה מייד קמה ממקומה ומצטרפת אליהם במהירות. שמואל והגברים מגוללים את הסיפור בפניה.
היא חושבת על זה דקה או שתיים, ומייד עונה: "ברור, איזו שאלה."
"מה?!" עיניו של שמואל מתרחבות, והוא מביט בה.
"למנדל אין סיכוי לשרוד. מה שדוד מציע לנו פה הוא הזדמנות חד פעמית. אנחנו חייבים לקפוץ על ההזדמנות," היא אומרת.
"אבל מה לגבי הבגדים שלו? ואוכל?" שמואל שואל. דוד וחבריו מסתכלים כל רגע בשעוניהם ונעים בעצבנות.
"ארזתי לכולנו את הבגדים ממזמן… אביא את התיק עם החפצים שלו ואכניס לשם גם אוכל ובקבוק מים. רק רגע," היא הולכת להביא את התיק, ובאותו זמן מסבירה למנדל מה עומד לקרות.
כעבור כשתי דקות האם ובנה מופיעים בדלת. מנדל לא מאושר מהרעיון שיעזוב את משפחתו, אך הוא מודה שזו ההזדמנות היחידה שלו להינצל. התיק תלוי על גבו והוא כבר מוכן להצטרף אל דוד וחבריו, עם כל הסיכון הכרוך בעניין.
"בהצלחה," שמואל אומר בקול עגום. הוא לא שלם עם ההחלטה, על אף שהוא מודע לכך שזו הזדמנות חד פעמית.
ההורים מחבקים ומנשקים את בנם. גם גיטל ואמיל מחבקים אותו, אולי בפעם האחרונה.
ההורים מודים לדוד ולחבריו, מחבקים גם אותם ונושקים ללחייו של דוד.
"אתם בחורים אמיצים," אומר שמואל, "אני מאחל לכם הצלחה וכל טוב… בבקשה תשמרו על בני."
"אני מבטיח," מחייך דוד.
חיבוק ונשיקה אחרונים, נפנוף לשלום… ומנדל כבר לא כאן.

שמואל, אנה, גיטל ואמיל מתיישבים שוב סביב השולחן. אווירה כבדה שוררת.
"ומה לגבינו?" שואל אמיל בשקט.
אמיל – הצעיר, השובב, זה שתמיד ידע להצחיק את כולם גם במצבים קשים – נראה מובס.
"אתה גבוה, צעיר וחזק. אתה לא יכול להשוות את עצמך למנדל," אומרת גיטל.
"ומה לגבייך?" יורה אמיל.
העיניים הירוקות פוגשות בעיניים התכולות, שהפעם לא מפחדות להחזיר מבט.
"אני אהיה בסדר."