kinderjohren
צום קל, למי שצם... :)

כשהאסור מותר – פרק 2.

kinderjohren 13/09/2013 756 צפיות 4 תגובות
צום קל, למי שצם... :)

בני המשפחה כבר מניחים את המזוודות ליד הדלת, כאילו השלימו עם גורלם.
ובכל זאת – אנה וגיטל לבושות בשמלות הכי יפות שלהן, עונדות תכשיטים ומגונדרות, וגם אמיל ושמואל לבושים בבגדים הכי יקרים שלהם.
שמואל ואנה יושבים מחובקים, אך אמיל וגיטל בוהים בחלון.
"אמיל."
"מה?"
גיטל משלבת את אצבעותיה באצבעות אחיה. "אני אוהבת אותך מאוד, ואני בטוחה שאתה יודע את זה."
אמיל מחייך חיוך עגום. "גם אני אותך – אבל יש לי הרגשה שאם מישהו יינצל מהמשפחה, זאת תהיה את."
גיטל מכווצת את גבותיה. "הממ? למה?"
"יש לך יופי מיוחד."
הוא צדק: הריסים הכהים שלה עמדו בניגוד לצבע הבהיר של העיניים שלה; האצבעות שלה היו ארוכות ודקות, כמו אצבעות של פסנתרנית; והיה משהו מהפנט בחיוך שלה.
"תודה," היא חייכה חיוך מבוייש, והוא חייך אליה בחזרה.
היה שקט במשך כמה דקות, ואז אמיל דיבר: "כל השמועות האלו על אנשים שנסעו ולא חזרו… מה אם הם לא באמת מתו? אולי אנחנו סתם נבהלים?"
"מה פתאום? אם הכל היה בסדר איתם, הם היו לפחות שולחים לנו מכתבים משם. דודה אווה נלקחה לפני חודשיים ועד עכשיו לא שמענו ממנה… היא הבטיחה שתשלח מכתב ברגע שתחזור, אבל אף אחד מהמשפחה או מהמכרים קיבל ממנה מכתב…" קולה גווע.
אמיל נאנח ועצם את עיניו. "זה טירוף. בגיל עשרים אני צריך לחשוב על מוות… החיים שלי עוד לא התחילו, וכבר הם ייגמרו?"
דמעות נקוו בזוויות עיניה של גיטל, והיא מיהרה למחות אותן. היא השעינה את ראשה על כתפו של אמיל, והוא כרך זרוע סביב כתפה.
הדפיקה בדלת לא איחרה לבוא.

דוד, הרשל ואלכסנדר. דוד, הרשל ואלכסנדר. דוד, הרשל ואלכסנדר.
מנדל משנן את שמותיהם של הגברים תוך כדי ריצה. דוד, הרשל ואלכסנדר… דוד, הרשל ואלכסנדר…
את דויד הוא כבר מכיר. הרשל הוא הגבר הגבוה, עם השיער השטני. אלכסנדר הוא הבלונדיני עם השרירים. יש לו מראה מאיים במקצת, אבל אולי זה טוב, הוא יוכל להרתיע אנשים…
על מי הוא עובד? כאשר הנאצים ימצאו אותם גם אלכסנדר לא יעזור – לא כאשר! אם הנאצים ימצאו אותם! הוא צריך להישאר חיובי.
הוא רוצה לשאול עוד כמה זמן הם יגיעו ליער – התיק כבד, וחוץ מזה שהוא מתחיל כבר להתנשף – אבל הוא לא רוצה להיראות חלש.
אחרי כעשרים דקות, הם מתחילים להתקרב ליער. מנדל מתחיל להאט את ריצתו, אבל דוד מניע בראשו לשלילה.
"אנחנו צריכים להיכנס עמוק לתוך היער. רק אחר כך תוכל לעצור," הוא אומר, ומנדל, בלית ברירה, חוזר לרוץ.
היערות באירופה הם יערות עצומים, שנראים כאילו אין להם סוף. אחרי כמה דקות, וכאשר הגברים מרגישים שהם נמצאים עמוק מספיק, הם עוצרים.
הם יושבים מאחורי עצים עבותים ושיחים צפופים. מנדל משעין את ראשו על גזע עץ. הוא מרגיש מותש. הגברים מחליפים מבטים מודאגים ביניהם.
"אמרתי לך שלא היינו צריכים לקחת אותו," מסנן אלכסנדר. מנדל נפגע, אבל מעמיד פנים שלא שמע.
"לא עכשיו, אלכסנדר," דוד אומר.
"אמרתי לך או לא?" אלכסנדר מתעקש.
"די עם זה," מבקש דוד.
הרשל נראה מודאג, אבל לא משתתף בשיחה של דוד ואלכסנדר. הוא מתיישב ליד מנדל, "אתה בסדר?"
"כן," מנדל משקר.
העיניים הכחולות של הרשל מתבוננות בו, ומנדל מרגיש כאילו סורקים אותו בקרני רנטגן.
"אני יודע שקשה לך," הוא אמר בשקט, "אבל תחשוב מה היה קורה אם היית בוחר להישאר עם המשפחה שלך…"
מנדל מתאמץ לא לבכות, והרשל רואה את זה.
"אתה יודע שאתה מאוד מזכיר לי את אחי הצעיר?" הוא שאל.
מנדל הביט בו, וכיווץ את גבותיו. "מה זאת אומרת?"
"יש לי אח בן 17 שהוא נמוך ורזה מאוד. אני לא יודע מה יהיה איתו… הלוואי שהוא ישרוד בכל זאת, אבל אני לא אופטימי. אתה יודע שלא הספקתי אפילו להיפרד מהמשפחה שלי?"
מנדל מהנהן ומנתק קשר עין.
"אתה מאוד מזכיר לי את אחי. גם במראה, וגם בהתנהגות." הרשל אומר בהיסוס. "אני… אני מבטיח לך שאעשה מה שאני יכול בשביל לשמור עליך. אם לא הצלחתי להציל את אחי, אולי לפחות אותך אצליח להציל…" הוא משחרר צחקוק מריר.
העיניים הירוקות של מנדל התרחבו. "תודה…" הוא חייך חיוך נבוך.
"אין על מה," הרשל פרע את שיערו בחיבה.


תגובות (4)

אני עמדתי לקרוא אבל כשראיתי שזה בסיפורי שואה לא הייתי מסוגלת..
ראיתי כמה מילים ואת כותבת מדהים, אבל בבקשה לא לכתוב על הנושא הזה אם את רוצה שהמון יגיבו לך, הוא מדכא אנשים ואותי ממש.
אבל אם את אוהבת לכתוב על זה אז לא אעצור אותך.

13/09/2013 05:06

קודם כל תודה רבה, ואני מבינה אותך לגמרי.
אני לא כותבת בשביל לקבל הרבה תגובות…
זה סיפור שאני כותבת רק משהו כמו ארבעה או חמישה ימים, אבל כבר הגעתי לפרק שש עשרה, בגלל שהעלילה באמת הולכת להשתנות בכיוון לא צפוי ואני כל פעם מפתחת אותה עוד ועוד… הסיפור אולי מתרחש בתקופת השואה, אבל מתוך כבוד לשורדים, לנספים וכמובן גם למשפחה שלי ששרדה את השואה, אני לא מתארת אנשים שהיו בגטאות וסבלו, אני לא מתארת "גופות מסביב", מכות, נזקים גופניים, צעקות, קללות ודברים כאלה…
אם תחכי קצת, בפרק 4 כבר תביני לאן העלילה הולכת. :) בסופו של דבר הסיפור עוסק בשתי הדרכים בהן האחות והאח הקטן ניצלו מהמלחמה, כשאחת מהן בלתי שגרתית לגמרי.

13/09/2013 05:31

למרות שזה בסדר שליאת נתנה ביקורת אני חושבת שונה ממנה כי אני ממש אוהבת סיפורי שואה ובאמת תגובות זה לא מה שחשוב בזה,מה שבטוח אני אקרא את הסיפור כולו(; אפילו שמרתי את דף הפרופיל שלך כדיי שאני אוכל לבדוק מידי פעם אם הוספת פרק.

17/09/2013 13:17

תודה רבה! אני שומרת גם אותך אצלי כדי שאוכל להתעדכן מדי פעם כשאת מעלה סיפורים :)

17/09/2013 14:28
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך