כשהאסור מותר – פרק 3.

שמואל, חיוור מתמיד, קם לפתוח את הדלת. הפעם הוא ידע מה ימצא.
"יש לכם שעה בדיוק לארוז את הדברים שלכם ולבוא איתנו," הודיע נאצי בעל מראה מאיים.
שמואל רק הנהן בהבעת כניעה. הנאצי זקף גבה, אך הלך.
אנה הידקה את שפתיה. היא רצתה לפרוץ בבכי, אך השתדלה לשמור על קור רוח.
"אבל אמא, סיימנו לארוז את הדברים שלנו כבר מזמן…" גיטל אמרה בשקט.
"אז מה? את מעדיפה להצטרף אליהם עכשיו, או להישאר עם המשפחה שלך, אולי בפעם האחרונה, עוד שעה?" אנה לא התכוונה להישמע כל כך בוטה, אך ככה זה יצא.
גיטל החווירה, "אל תדברי ככה…"
"תשמעי, אבא שלך ואני כבר לא צעירים. אני בספק אם יש לנו סיכוי להינצל." אנה נאנחה.
היא נעמדה ליד גיטל ושיחקה בשיערה. "בבקשה, תנסו להישאר בחיים. את ואמיל. בשבילנו."
"א – אני לא יכולה להבטיח דבר כזה!" גיטל גמגמה.
"את לא יכולה להבטיח, אבל אני בטוחה שתשרדי." אנה נשקה לקצה ראשה.
היא חיבקה את אימה חזק.
לבסוף השעה חלפה. קבוצה גדולה של אנשים הצטופפה בקצה הרחוב. אנה ואמיל החזיקו ידיים חזק; גם שמואל החזיק את ידה של אנה; כל הארבעה נשארו זה ליד זה.
הם התחילו לצעוד. כל איש, והצרור שלו. גיטל רצתה לצרוח, לבכות, אך לא הצליחה להוציא הגה.
נדמה היה כי הם ימשיכו לצעוד לנצח. הילדים הקטנים בכו. אישה מבוגרת, בת כשמונים, נעצרה והניחה יד על מותנה, מתנשפת. נאצי הכה בה עם הרובה שלו, והיא צנחה לרצפה, אוחזת בראשה.
הצחוק שלו, על רקע הזעקות והצרחות מסביב, והעובדה שכולם היו חייבים להמשיך ללכת, זעזעו את גיטל.
היא הביטה באמיל בעיניים גדולות, אך הוא נענע בראשו לשלילה. "צריך להמשיך, גיטל," הוא אמר בשקט.
לאן הגענו? האח הקטן מנחם את האחות הגדולה… אנה נראתה כאילו היא עומדת להתעלף. שמואל היה חיוור כסיד, אך לא אמר דבר.
מצד אחד של גיטל היה אמיל, ומהצד השני שמואל. היא נגעה בקלות בכתפו. "אבא."
"כן?" הוא שאל בשקט.
"אני אוהבת אותך. מאוד. וגם את אמא," היא הסתכלה על אימה, אך נראה היה שאנה שקועה בזעזוע עמוק.
שמואל ליטף בעדינות את שיערה הבהיר והארוך. "גם אני אותך. אל תשכחי אותנו, גיטל. אל תשכחי את המקום ממנו הגעת, את הדת, את המשפחה. בבקשה."
"מה – למה שאני אשכח אתכם, אבא, אל תדבר ככה," היא אמרה בהלם.
"אני לא יודע…" הוא נאנח. "אני רק מבקש שלא תשכחי. לעולם. גם אחרי שתינצלי."
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח שאנצל?!" היא שאלה ברוגז.
"יש לי הרגשה כזאת." הוא הביט בה. "גיטל, את יפה. תנצלי את זה. גם אם זה יהיה למטרה לא טובה – תנצלי את זה. תשמרי על עצמך. תמשיכי את המשפחה."
"אתה – אתה לא יכול להטיל עלי אחריות כזאת גדולה," הקול שלה היה מלא תחנונים.
"חס וחלילה! אני ממש לא מטיל עלייך אחריות," הוא אמר, נפעם. "אל תקחי את זה ככה. מה שאני אומר זה ש… פשוט… את נחשבת לנערה הכי יפה בסביבה. יש בך משהו מיוחד. תנצלי את זה."
גיטל השפילה את מבטה. "למה אתה מתכוון?"
הוא נאנח שוב, "את כבר תראי כשתגיעי."

"מה נעשה?" דוד שאל בשקט. "אתם חושבים שהנאצים הלכו לחפש אנשים ביערות?"
הארבעה נותרו שפופים מאחורי העצים והשיחים. הם לא ידעו כמה זמן כבר עבר, אבל גופם החל לכאוב.
"אני לא יודע אם הם הלכו או לא, אבל אני יודע שלא נוכל להישאר ככה לנצח," סינן אלכסנדר.
מנדל חבק את ברכיו. הוא בסך הכל ילד בן חמש עשרה, מה הוא מבין בזה. הם לא מצפים ממנו להשתתף בדיון גם, נכון?
"אנחנו גם צריכים לחפש מקום לישון בו הלילה," אמר דוד.
"אני אומר שנלך לאט ובשקט מאחורי העצים והשיחים," אמר הרשל. "ברגע שנשמע את הרעש הכי חלש, או את התזוזה הכי מהירה, פשוט נשכב על האדמה. נסתתר. כשהחלטנו לברוח ליערות, ידענו שנצטרך לקחת סיכונים."
"אולי חבל שלא הלכנו עם השאר…" מלמל דוד.
"מה פתאום?" התרעם אלכסנדר. "שנלך כמו צאן לטבח? ביערות יש לנו סיכוי לשרוד. לפי דעתי אנחנו נמצאים בחלק מספיק עמוק של היער."
"מה מנדל חושב?" שאל הרשל פתאום, ושלושת הגברים הביטו בו.
מנדל התכווץ, והרגיש איך הלחיים שלו מאדימות. "אני פשוט אצטרף אליכם…"
"אבל מה אתה חושב? אתה רוצה להישאר פה או להמשיך הלאה?" הרשל התעקש.
"אממ… אני לא חושב שזה משנה אם נלך עכשיו או אחר כך. אם הנאצים הגיעו ליערות, הם נמצאים פה עכשיו וגם אחר כך הם יהיו פה…" הוא משך בכתפיו.
הרשל הביט בחבריו, "תשמעו, הוא צודק… ניקח את הסיכון. נלך לאט."
דוד ואלכסנדר החליפו מבטים, ואז הנהנו. "צריך גם למצוא משהו לאכול," אמר דוד.
"יש לי אוכל," אמר מנדל.
"באמת?" שאל אלכסנדר בהפתעה. "מה יש לך?"
מנדל פתח את התיק. "יש פה כריכים, נקניק, תפוחי אדמה וקצת פירות."
"אבל האוכל הוא של מנדל…" אמר הרשל. "הוא צריך לאכול יותר מאיתנו, הוא בגיל ההתבגרות…"
אלכסנדר דווקא נראה כמתנגד לדבריו של הרשל, אבל דוד הסכים עם הרשל. "אנחנו נאכל פירות יער. מנדל יאכל את האוכל שלו."
"תודה," מנדל אמר בהיסוס.
"אין לך על מה לומר לנו תודה! זה האוכל שלך!" אמר הרשל.
מנדל באמת לא הבין למה הרשל כל כך טוב כלפיו.