כשהאסור מותר – פרק 4.

סוף סוף הם ירדו מהרכבת. הנסיעה היתה נוראית. כל כך הרבה אנשים דחוסים בתוך קרון אחד.
כל כך הרבה אנשים נחנקו למוות. גופות של מבוגרים, של ילדים קטנים, של תינוקות…
והנורא מכל – היא ואמיל איבדו את אמא ואבא בקרון. הם פשוט נעלמו בין כל האנשים… מתי היא ואמיל יפגשו אותם שוב?
"אל תיעלם לי," היא ביקשה, ואחזה בידו חזק יותר.
אמיל רק הינהן. הוא היה חיוור מאוד ונראה כאילו הוא עומד להקיא.
היא ליטפה את השיער שלו. "זה כבר מאחורינו…"
"אם זה מה שאנחנו עוברים כדי להגיע לשם – מה יקרה כאשר נגיע למקום עצמו?" אמיל גנח.
גיטל החווירה. היא לא רצתה לחשוב על זה. כבר היה לילה, והיה לה קר. היא חיבקה את אמיל ונצמדה אליו. היא היתה אישה בת 25, אבל הרגישה כאילו היא בת 12.
"הנסיעה הזאת היתה מזעזעת," היא מילמלה.
מסביב הקיפו אותם חיילים גרמנים וכלבים נובחים.
על הרציף עמד מפקד נאצי עם סמל אס אס. אמרו שקוראים לו דוקטור מנגלה. המדים שלו היו מבריקים ומצוחצחים, ומקל היה אחוז מתחת לבית השחי שלו.
כולם ריכזו את מבטם באצבע שלו, היהודים מהשורות הראשונות היו מהופנטים אליו מרוב אימה.
גיטל רק חשבה שהוא נאה. מאוד. היא לא הרגישה פחד, היא לא הרגישה אימה, אפילו לא חרדה. היא לא הרגישה כלום. היא פשוט חשבה שהוא יפה.
הוא הניד באצבעו ימינה ושמאלה, וכך מיין את הבאים לפי מי שכשיר לעבודה, ומי שלא.
אמיל הסתכל סביבו, אך לא ראה את הוריהם. האם יכול להיות שהם נחנקו בדרך לכאן, בקרון? האם זה היה סופם?
לא חלפה אפילו דקה, והנה הגיע תורה של גיטל.
העיניים של מנגלה פגשו בשלה, ולפתע הן נהפכו עגולות.
העיניים התכולות של גיטל השיבו מבט הססני.
"את נשארת פה."

חושך ירד על היער.
היה קר, אך מנדל העמיד פנים שלא קר לו. דוד, הרשל ואלכסנדר התחלקו בפירות יער.
"אולי גם אני אוכל מהפירות?" מנדל שאל בקול הססני.
"מה פתאום?" ירה הרשל. "אתה תאכל את האוכל שלך, לפני שהוא יתקלקל!"
"אבל לא נעים לי שאני אוכל כריך ואתם –"
"מה פתאום," אמר הרשל. "זה בסדר גמור. תאכל."
אלכסנדר לא נראה כאילו זה כל כך בסדר, אבל הרשל נעץ בו מבט תקיף, והוא הסיט את מבטו.
אחרי שהגברים סיימו לאכול, אלכסנדר דיבר. "מה נאכל לארוחת הבוקר?" הוא הביט בדוד ובהרשל.
"נצטרך לאסוף אוכל עכשיו," דוד נאנח. הוא ואלכסנדר קמו.
"אתה נשאר כאן?" דוד הביט בהרשל.
"מישהו צריך להישאר עם מנדל, לא? אי אפשר להשאיר אותו לבד," הרשל זקף גבה.
דוד הביט באלכסנדר, "הוא צודק… גם עדיף שמישהו יישאר פה, זה מקום שמוסתר טוב. כדאי שנישן במקום הזה."
"רק שנמצא את הדרך חזרה," אלכסנדר אמר.
"נסתדר," דוד אמר. "להתראות," הוא חייך אל הרשל ואל מנדל, ושני הגברים התרחקו.