כשהאסור מותר – פרק 5.

kinderjohren 19/09/2013 820 צפיות 4 תגובות

"להישאר פה? למ – למה אתה מתכוון?" גיטל גימגמה. היא הרגישה שהלחיים שלה מאדימות, אך לא היתה יכולה להתיק מבטה מהעיניים האלה.
"את תישארי פה. את לא הולכת לא שמאלה ולא ימינה. את הולכת איתי," הוא אמר. המבט שלו בה היה מתעניין וסקרן, והיא התכווצה אל מול מבטו.
"א – אני לא הולכת לשום מקום בלי אח שלי!"
"גיטל!" אמיל סינן. "זאת ההזדמנות שלך להינצל –"
"אם כך, גם אחיך יבוא. אבל את באה איתי." הוא אחז בזרועה וגרר אותה כך שנעמדה לידו. אמיל הצטרף אליהם, ללא מילים.
לאחר שסיים את המיון, הסתובב חזרה אל הנאצים אשר הביטו בו במבט שואל.
"היא… ניסוי מיוחד," מנגלה חייך אליהם. "אותה אני צריך."
"אה, הבנתי אותך," אחד מהגברים צחק, וגם השאר נראו משועשעים למדי. משום מה היה נדמה לגיטל שהם לא קלטו כלל את כוונתו של מנגלה.
גם היא לא קלטה את כוונתו. ניסוי מיוחד? למה הוא מתכוון? היא הביטה באמיל, שהחזיר לה מבט שואל.
הנאצים התפזרו, ומנגלה שילב בעדינות את אצבעותיו באצבעותיה, תוך התעלמות מוחלטת מאמיל.
"איך קוראים לך?"
"גיטל."
"בת כמה את?"
"עשרים וחמש."
"הממ… אם כך, אין הפרש גדול בינינו." הוא המשיך להתבונן בה במבט הסקרן הזה, והיא השפילה את מבטה.
"את יהודיה?"
"כן."
"גם אימך וגם אביך יהודים?" הוא נשמע מאוכזב.
"כן," עכשיו היא ענתה בגאווה, ונעצה בו מבט מתריס.
"הממ…" הוא נראה מהורהר. "את לא נראית יהודיה…"
"איך אמור להיראות יהודי?" אמיל התערב פתאום בשיחה, אך מנגלה התעלם ממנו לגמרי.
הוא התחיל ללכת, ידו עדיין אוחזת בידה של גיטל, שהעיפה מבט מבוהל לכיוונו של אמיל.
"גם אחי בא," היא אמרה.
"שיבוא."
הם נכנסו למכונית. גיטל התיישבה במושב שליד הנהג, ואמיל התיישב מאחורה.
"לאן אקח אותך…" הוא נשך את שפתו התחתונה.
גיטל שתקה. הוא סלסל קווצה משיערה. "לאן היית רוצה ללכת?" הוא שאל בקול עדין.
"מה האפשרויות?" היא מילמלה.
"הדירה שלי, או דירה פה בגטו… אבל איפה אמצא עכשיו דירה בשבילך… ואני לא יכול להוציא אותך מגבולות הגטו…" הוא השעין את ראשו על משענת המושב ועצם את עיניו.
גיטל נעה באי נוחות. מה היא עושה פה? למה הוא לקח אותה? היא פחדה להציץ באמיל.
"אתם תהיו ילדים טובים, נכון?" הוא סוף סוף התייחס גם לאמיל.
"למה אתה מתכוון?" היא גמגמה.
"אתם לא נראים יהודים. אם תהיו בדירה שלי תתנהגו כמו גרמנים, נכון? אתם יודעים גרמנית, שניכם?"
"כן," הם ענו מייד.
"נהדר. אז אתם תדברו גרמנית, לא יידיש. תתלבשו כמו גרמנים ותתנהגו כמו גרמנים. אם לא תתנהגו כך, אני מבטיח שאהרוג אותך בעינויים." הוא נעץ באמיל מבט מאיים.
"למה שלא נתנהג כך…" גיטל מילמלה.
"טוב מאוד," הקול שלו נעשה רך והוא העביר את אצבעותיו בשיערה. לאחר מכן הוא התחיל לנסוע.
אחרי נסיעה של כמה דקות הם הגיעו לבית פרטי גדול, עם חצר רחבת ידיים.
מנגלה פתח את הדלת בשבילה; אמיל יצא בעצמו.
"אני עדיין לא יודע מי אתה," הוא אמר לאמיל.
"קוראים לי אמיל ואני בן עשרים," הוא השיב.
"מה אתה יודע לעשות?"
"למה אתה מתכוון?"
"מה הכישורים שלך?" אצבעותיו של מנגלה התהדקו סביב אצבעותיה של גיטל.
"אה… אני יודע לנגן בגיטרה…" אמיל גימגם.
"זהו?" מנגלה זקף גבה.
"כן, בערך."
"הממ, בסדר," הוא אמר בנימה מתנשאת. הוא תקע את המפתח במנעול וסובב. "אני לא חושב שיהיה לך איפה לישון, יש רק מיטה אחת בבית. לא ידעתי שיגיעו אורחים," הוא גיחך. "תצטרך לישון על הספה."
"מה איתי?" גיטל שאלה בשקט.
הוא נראה מופתע. "את ישנה איתי, כמובן."
גיטל התכווצה. מנגלה לא פספס את המבטים המבוהלים שהשניים החליפו, אך לא אמר מילה.
הם נכנסו לבית, והאחים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. מנגלה הביט באמיל, "אתה יכול ללכת להתקלח. את התיק שלך אתה יכול להשאיר פה," הוא החווה בידו לכיוון השולחן.
אמיל עשה כדבריו ונעלם; גיטל ומנגלה נשארו לבד.
"לא אעשה שום דבר שלא תרצי."
היא הביטה בו, מופתעת. "אה… למה אתה מתכוון?"
הוא גירד לרגע בשיערו. "מקודם נראית מבוהלת כשאמרתי שתישני איתי. אני לא אנסה לגעת בך בצורה כזו או אחרת. ואני גם יכול לישון במקום אחר, לא על המיטה, אם זה יגרום לך להרגיש יותר בנוח."
גיטל שתקה. הוא הסיט בעדינות קווצת שיער מעיניה. "את בסדר?"
"למה לקחת אותי לכאן?" היא שאלה בהיסוס.
"הסתכלת פעם במראה?"
"אה… כן, למה?" היא כיווצה את גבותיה.
"מעבר לזה שאת יפה בצורה יוצאת דופן – יש בך משהו מושך. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הדרך הזאת שבה הבטת בי… והביישנות שלך… יש בך משהו מקסים." הוא דיבר ברוך. "אני לא אפגע בך."
"איך אני יכולה להאמין לזה?" היא הביטה בו בעיניים גדולות. היה משהו מאשים במבט שלה.
"הצלתי אותך ואת אח שלך. הבאתי אתכם לבית שלי. איזו עוד הוכחה את צריכה?"
גיטל הביטה הצידה. הוא צודק. יכול להיות שבאמת התמזל מזלה?
אמיל יצא מהמקלחת. הוא הביט בהם בהיסוס. "אתה יכול לישון שם," מנגלה אמר במהירות.
"לילה טוב," אמיל הביט בגיטל, שחייכה אליו. "לילה טוב…" היא ענתה. הוא התרחק.
"את רוצה ללכת להתקלח?" מנגלה שאל בעדינות. הוא לא נגע בה הפעם.
היא הנהנה וקמה.

סוף סוף דוד ואלכסנדר חזרו! מנדל והרשל כבר התחילו לדאוג, אך הנה הם פה, עם סל מלא בפירות.
"מאיפה השגתם את הסל הזה?" הרשל שאל כאשר חזרו.
"לא יודע, השאירו אותו ליד איזה עץ, אז פשוט לקחנו אותו." אלכסנדר משך בכתפיו והתיישב.
הרשל נראה מוטרד.
"מה?"
"השאירו סל סתם באיזה מקום?"
"כן."
הרשל כיווץ את גבותיו. "אנחנו לא לבד ביער הזה."


תגובות (4)

זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שמנגלה עשה ניסויים באחים ולא עזר להם…אבל זה הסיפור שלך והכל יכול לקרות בו ..אז תמשיכי(;

20/09/2013 02:26

אני יודעת… מה שאני מתארת פה זה מקרה נדיר שבו נאצי מתאהב ביהודיה, וכשחשבתי מי יכול להתאים הראשון שקפץ לי לראש הוא מנגלה… אם תשימי לב, רוב הניצולים שתיארו אותו, תיארו אותו בתור גבר נאה שהתנהג בנימוס ובעדינות אל האנשים(לא משנה שאחר כך הוא הרס להם את החיים…)

20/09/2013 06:49

תמשיכי כבר! אני מחכה בציפייה להמשך

25/09/2013 06:01

מצטערת, שכחתי לגמרי מהסיפור בגלל החופש! כבר מפרסמת :)

28/09/2013 08:42
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך