כשהאסור מותר – פרק 6.

כאשר גיטל קמה בבוקר, מנגלה לא היה לצידה.
היא חשה בהלה מסויימת – איפה הוא? – ואז מצאה פתק שהשאיר על השולחן.
״אשוב בצהריים.״
זה הכל? שתי מילים? אשוב בצהריים?
היא התבוננה במכתב באכזבה. לאן הוא הלך בכלל? האם הלך לגטו?
…האם הוא הורג יהודים עכשיו?
לא, אסור לה לחשוב על זה! היא יצאה מהחדר. אמיל עדיין ישן על הספה בסלון. היא נרגעה כשראתה שהכל בסדר איתו.
מה השעה עכשיו, בכלל? היא הסתכלה סביבה עד שלבסוף מבטה נתקל בשעון קיר.
שתיים! שתיים בצהריים. זה אומר שהוא ישוב בקרוב, לא?
הבטן שלה קירקרה מרוב רעב, והיא לא ידעה אם היא יכולה לקחת מהאוכל שבבית. סביר להניח שמנגלה היה מרשה לה, אך היא לא יכולה לקחת אוכל בלי רשותו…
היא התיישבה על כורסא בסלון ונעצה את מבטה בתקרה. היא פשוט תחכה לו, עד שיחזור. אם לא תגווע ברעב עד אז.
כעבור כשעה וחצי, מנגלה חזר. ״שלום,״ הוא אמר בקול עליז. ״מה שלומך?״ הוא הניח שקיות גדולות על אחד הכיסאות כשנכנס, ולאחר מכן התיישב לידה.
״בסדר,״ היא חייכה בביישנות. הראש שלה הסתחרר מרוב רעב.
המבט שלו נעשה רך כשחייכה. ״איך ישנת?״
״בסדר,״ היא משכה בכתפיה. היא זכרה איך הזרועות שלו נכרכו סביבה כשחשב שנרדמה. היא גם זכרה שהיא לא התנגדה לזה.
״בטח קמת מאוחר, הלכתם לישון מאוחר אתמול… מה אכלת?״
״האמת שעדיין לא אכלתי,״ החיוך המבויש שב להופיע על פניה.
״מה – את רצינית?״ העיניים שלו התרחבו. ״למה לא אכלת?״
״אני לא יכולה לקחת אוכל בלי לבקש ממך רשות…״ היא השפילה את מבטה.
״בטח שאת יכולה! מה, את עושה צחוק? חשבתי שזה מובן מאליו…״ הוא נראה באמת מופתע. ״מה את רוצה שאכין לך לאכול?״ הוא תפס בעדינות באצבעותיה והוביל אותה למטבח.
לבסוף היא ישבה ליד השולחן כשמולה צלחת עם טוסט וסלט. ״תודה…״
נשיקה מהירה לשיער שלה. ״אין על מה.״
הוא נעלם לרגע וחזר עם השקיות הגדולות. ״קניתי לך בגדים.״
עיניה התרחבו. ״לכבוד מה?״
״קניתי לך בגדים שגרמניות לובשות. שיהיו לך בגדים מתאימים ללבוש כשתצאי החוצה…״ הוא הניח את השקיות לידה.
״לא היית צריך…״ היא מלמלה. ״אני גם ככה בטח לא אצא הרבה.״
״מה פתאום?! בטח שתצאי! אנחנו נלך ביחד לראות סרטים, לאכול, לאן שתרצי… את תצאי מדעתך אם תהיי תקועה פה כל היום,״ הוא כיווץ את גבותיו.
היא קמה וחיבקה אותו.
הוא חיבק אותה בחזרה.

כשמנדל קם, כל הגוף שלו כאב. האדמה היתה קשה והוא לא אהב לישון עליה.
״בוקר טוב,״ אלכסנדר הביט בו. דוד והרשל עדיין ישנו.
״בוקר טוב.״ מנדל התכווץ. אלכסנדר לא אהב אותו, בלשון המעטה, והוא נרתע מלהיות איתו כשהשאר לא היו ערים.
אלכסנדר הבחין בכך שהוא נרתע ממנו, אך לא התייחס לכך.
״אכלת כבר?״ מנדל שאל בהיסוס.
״לא. אני מחכה שדוד והרשל יקומו כדי שנחלק את האוכל בינינו,״ הוא ענה.
״אה…״ מנדל הביט בתיק שלו, ולא ידע אם להוציא את האוכל או לא.
״זה לא אומר שאתה לא יכול לאכול.״
מנדל הסמיק, ״אני אוכל…״ הוא הוציא כריך והתחיל לחתוך ממנו.
דוד והרשל קמו מאוחר יותר. הגברים התחילו לאכול מהפירות, אך מנדל חבק את ברכיו ובהה בעץ מרוחק.
״אתה רוצה?״ הרשל הפנה לכיוונו את הסל.
״לא, תודה,״ הוא חייך חיוך מבויש.
״בטוח? אתה לא רעב?״
״אני בסדר… תודה.״ הוא חייך.
הרשל משך בכתפיו ולקח לעצמו את הסל.
בהמשך היום הם המשיכו לנדוד עמוק יותר אל תוך היער.