כשהאסור מותר – פרק 7.

עבר כבר חודש, ובכל יום גיטל הרגישה שהיא הולכת ומתאהבת במנגלה, אשר למדה לקרוא לו יוזף.
אמיל לא אהב את הרעיון שיהודים רבים מתים כל יום, ולעומת זאת הוא ואחותו נשארים בחיים בגלל התאהבות מצידו של מפקד נאצי.
גיטל כבר הצליחה להסתגל לתרבות הגרמנית, ולמדה את לבושם ואת התנהגותם – אך אמיל כעס על כך. הוא כעס בעיקר על מערכת היחסים שנרקמה בינה לבין מנגלה.
גיטל והוא מעולם לא התנשקו, אך היה ברור שמשהו קורה. היא גם נעשתה הרבה יותר שלווה ושמחה. הוא מצידו המשיך להתייחס אליה בעדינות בדיוק כמו בהתחלה, אך הוא לא האמין שהוא מתייחס ככה ליהודיה. אפילו אם היא מצאה חן בעיניו עד כדי כך…
היא היתה רואה אותו בבקרים. הרבה פעמים הוא היה חוזר רק בערב, אך הוא היה ״מפצה״ אותה בכך שהיו הולכים יחד למסעדה או לראות סרט.
היא ידעה שהוא ממיין אנשים לפי כשירותם לעבודה, אך מעולם לא ידעה אם הוא עושה עוד משהו מעבר לכך. היא תהתה על כך לעתים קרובות אך מעולם לא העזה לשאול את השאלה – אולי בגלל שהתשובה כל כך הפחידה אותה.
היא גם לא הבינה למה כל יום הטלפון מצלצל בשעות קבועות, ואז יוזף מסתגר מאחורי דלת החדר ומדבר במשך דקות ארוכות.
״שלום,״ הוא הניח את תיקו על השולחן בסלון והתיישב לידה. ״מה שלומך?״ הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה.
״בסדר,״ היא חייכה בביישנות, והוא התמוגג.
״אני אוהב את החיוך שלך…״
היא צחקה וחיבקה אותו.
אמיל קם בהפגנתיות ויצא מהחדר, וגיטל שמטה את זרועותיה והשפילה את מבטה.
יוזף התבונן בה, אך לא אמר דבר. הוא שקע בכורסתו ובהה בקיר.
היא שילבה בעדינות את אצבעותיה באצבעותיו. ״אתה צריך להבין אותנו…״
״אני מבין. אני יודע.״ הוא הידק את המגע.
הם שתקו במשך כמה דקות.
״יוזף?״
״מה?״
״מה אתה בעצם עושה… שם… בגטו?״ היא גמגמה.
הוא הביט בה. היה נדמה לה שהעיניים שלו התרחבו לרגע, אבל הן מייד חזרו לצורתן הרגילה. ״ממיין את האנשים.״
״ומה עוד?״
הם הסתכלו זה על זו במשך שעה ארוכה.
״זה לא משנה,״ הוא אמר. האצבעות שלו חמקו משלה והיה ניכר שהוא מרגיש לא בנוח.
״אולי תספר לי?״ היא התעקשה.
הוא קם מהכורסא. ״לא היום, גיטל.״ לראשונה, הקול שלו היה נוקשה ולא רך ועדין כמו תמיד.
היא השפילה את מבטה. הנה נהרסו היחסים ביניהם, והכל בגלל הסקרנות שלה…
הוא אחז בעדינות בסנטר שלה והרים מעט את פניה, כך ששוב היא הביטה בו. ״אני אספר לך. אבל לא היום. כשתהיי מוכנה לשמוע.״
״אני תמיד מוכנה לשמוע,״ היא כיווצה את גבותיה.
״עדיין לא…״ הוא נענע בראשו מצד לצד, ואז הוא אחז שוב באצבעותיה והקים אותה בעדינות. ״נו, אז מה נאכל היום לארוחת ערב?״
החיוך המקסים שב לעלות על פניו, אך הרגשה לא טובה אחזה בגיטל.

״תגידו -״
ארבעת הבנים ישבו תחת עצים גבוהים, עם עלים סבוכים.
״- לא נראה לכם מוזר שעד עכשיו לא פגשנו פה אף אחד? בכל זאת, אנחנו יודעים בוודאות שאנחנו לא לבד ביער…״ קולו של דוד גווע. הוא העביר את מבטו מפניו של הרשל, אל אלכסנדר, אל מנדל ואז שוב אל הרשל.
״אנחנו צריכים לשמוח שלא פגשנו אף אחד,״ אלכסנדר אמר בקול עמוק.
האוכל של מנדל נגמר כבר מזמן. כבר שבועיים שהוא לא הכניס לפיו דבר מאכל שאינו פירות יער.
״אבל זה מוזר, מאוד…״ דוד קימט את מצחו.
״אם גרמנים היו יודעים שאנחנו פה, הם היו לוקחים אותנו כבר מזמן. אף אחד לא יודע שאנחנו פה.״ אמר אלכסנדר.
״אבל אולי מישהו אחר יודע שאנחנו פה? יהודים אחרים?״ דוד התעקש.
״פרטיזנים, למשל?״ הרשל שאל פתאום.
שלושת הבנים האחרים הביטו בו בהפתעה.
״כבר כמה זמן אני חושב שיש פרטיזנים במקום כלשהו ביער הזה. אני חושב שכדאי שנצטרף אליהם,״ אמר הרשל.
״לך תמצא אותם…״ אלכסנדר אמר במרירות.
״אולי אפשר למצוא אותם. אנחנו נראים כמו יהודים, לא?״ הרשל משך בכתפיו.
״לא,״ אמר דוד.
״לא,״ אמר אלכסנדר.
מנדל השפיל את מבטו. לו לא היה לו מראה ארי וגם לא מראה מאיים.
הרשל הבחין במצב הרוח שלו והניח יד מעודדת על כתפו. ״איך גבהת, מנדל!״
״אתה חושב?״ מנדל שאל בפליאה. סומק פרח בלחיים החיוורות שלו.
״אני לא חושב, זה מה שאני רואה.״ הרשל חייך.
דוד הנהן בהסכמה, ״מאוד גבהת.״
הגברים ידעו טוב מאוד שמנדל נשאר באותו גובה בדיוק, ואפילו לא התמלא, אלא רק הצטמק, אבל שיתפו פעולה כדי לתת לו הרגשה טובה.
אלכסנדר כחכח בגרונו. ״ובחזרה לנושא שלנו.״ הוא חיכה עד שכולם הביטו בו והמשיך, ״אני חושב שאם נישאר ביער עוד אפילו חודש אחד אצא מדעתי. אנחנו חייבים להצטרף לאנשים נוספים, או לפחות לברוח לכפר הקרוב לכמה שעות… אני לא יכול להיות כאן יותר!״