לבכות בלי דמעות.

הילדה פסעה במורד השביל המפותל, משתדלת בכל כוחה להכריח את עצמה לא להיכנע לרגלייה, שמאיימות להפסיק מרצונן החופשי לשאת עליהן את כל משקל גופה.
כמה זמן היא כבר צועדת כאן, שאלה את עצמה בלבה למרות שממש רצתה לשאול מישהו את זה בקול.
מאז שהשמיים נצבעו בגווני סגול-כתום כסימן לשקיעת השמש ועד לעיוורון הכמעט מוחלט שהביאה איתו החשכה של הלילה.
במחשבה שנייה, הזמן לא באמת חשוב. העיסוק בו לא חשוב. הוא לא יעזור לה להאיץ את קצב צעדיה, שככל שגבר מספרם נהיו יותר ויותר מרושלים וצולעים. הוא לא יימנע את זה שבקרוב, לא משנה מתי זה ייקרה, היא תמצא את עצמה שוכבת על הקרקע, כששרירייה כואבים מדיי כדי שתוכל לשוב ולהניע אותם אפילו קצת.
היא לא ידעה מה השעה, אבל שיערה לעצמה שזו השעה שבה בדרך כלל בנות בגילה לובשות פיג'מות או כותנות לילה ממוצעות לאחר שאכלו כראוי ארוחת ערב ממוצעת ונכנסות למיטה הממוצעת שלהן. בלי שום דבר חריג או שונה.
אולי חלק מהן שוכבות במיטה, נועצות עיניים מרותקות באביהן או באמן, ששקועים בהקראת סיפור לבתן הממוצעת.
ולאחר מכן כמובן שלא מדלגים על נשיקת הלילה טוב הממוצעת ועל החלום הממוצע שבקרוב מאוד יישקעו לתוכו עד הבוקר.
אחת השאלות שהילדה התאמצה למצוא עליהן תשובה הייתה מדוע ישנו הבדל כזה גדול בין הילדות האלו לבינה. מי החליט על כך? למה עשה זאת?
הרי כלפי חוץ נראתה בדיוק כמותן. שיערה הכהה והחלק היה ארוך להפליא, ומקושט בקצוות בלונדיניים טבעיים שסחפו אחריהם אינספור מחמאות. אולי הייתה מעט צנומה יותר, ועצמותיה בלטו בבטנה. אבל זה היה רק מפני שבניגוד לכל הילדות הללו שהייתה עסוקה בלקנא בהן, לאחרונה רק לעתים רחוקות זכתה לארוחה הגונה.
אך עדיין היא לא שונה. ילדה בת שמונה, שחגגה את יום הולדתה בדיוק לפניי שבוע וארבעה ימים.

מהמחשבות ששקעה בתוכן הקפיץ אותה צליל נקישה רם, שנשמע כמו צליל אגרופים המכים בזכוכית.
הוא נבע מצד ימין, ולכן סובבה תוך כדי הקפיצה את ראשה כדיי לפענח מנין הוא מגיע.
הוא הגיע מחלון שדרכו בקע אור, שכנראה היה חלק מבית פרטי של משפחה מהמעמד הבינוני. מבעד לחלון הציצה דמות שהילדה התקרבה יותר וצימצמה את עיניה כדיי להבין מה היא. זאת הייתה ילדה שנראתה כבת גילה, אשר קודם לכן נקשה באגרופים שמנמנים על זכוכית חלון חדרה והפסיקה ברגע שסובבה לה מבט. הילדה התבוננה בה, לא מבינה מה פשר המבט שהילדה המלאה מחלון הבית ההוא נועצת בה. זה לא היה מבט שהיה אפשר להבין דרכו את גישתה של הילדה בחלון אליה. לא רחמים, לא שנאה וגם לא לעג. מבטים כבויים וחסרי הבעה.
הילדה שבחלון הייתה יחסית מלאה, ועל ראשה רעמת שיער חומה פרועה מתולתלת. לחייה היו וורודות והיא לבשה לגופה כותונת לילה נקייה שגם למרות שלא יכלה להריח אותה, ניחשה הילדה כי היא מדיפה ריח מצוין של כביסה צחורה.
הילדה שבחלון רצה חזרה פנימה ונעלמה מטווח הראייה מבעד לחלון, אך הילדה שבחוץ המשיכה לנעוץ מבטים בחלון הריק מאדם. כעבור מספר דקות חזרה והחזיקה משהו בשתי ידיה.
בידה האחת הייתה סלסלת קש קטנה, וברגע שראתה אותה מבעד לחלון הילדה ידעה בדיוק מה יש בפנים.
אלו לחמניות, ככל הנראה עדיין טריות ורכות, מהסוג שאפשר להשיג רק במאפיה שבקצה הרחוב. ביד השנייה החזיקה בבקבוק חלב מלא, שכנראה היה חדש אם אף אחד לא שתה ממנו. הילדה בחלון נופפה במוצרים
שבשתי ידיה וחייכה. זה לא היה חיוך מתגרה, אלא חיוך שמצא חן בעיניי הילדה. זה היה חיוך נדיב, של מישהי שזיהתה ממבט ראשון את מצוקתה והחליטה לעזור לה, ולא להקניט אותה. הילדה חייכה אליה, כשכבר מספר שבועות נמחק החיוך הכמעט תמידי מפניה. היא מחבבת אותה, חשבה הילדה. היא מצילה אותה מרצונה.
לפתע פניה של הילדה המלאה שבחלון קפאו בהבעה מפוחדת. היא סובבה את ראשה ומיד הופיעה בחלון לצדה אישה גבוהה עם פנים גרומות, שיערה הבהיר אסוף בהידור והבגדים שלגופה נראים יקרים.
האישה לטשה מבט בילדה דרך החלון, והמבט הזה לא מצא חן בעיניה. זה היה מבט מתנשא, שדומה למבט שבעלים מכה של כלב מביט בכלבו המיוסר, בחוסר רחמים. הילדה התרחקה צעד לאחור בבהלה.
האישה בעלת הפנים הגרומות לא אמרה דבר, רק המשיכה להביט בה באותו מבט. היא לא אמרה שום דבר לילדה שבחלון או פתחה את החלון כדיי לצעוק לעברה להסתלק.
כעבור כמה דקות של מבטים האישה תפסה בקצה אחד של הווילון בידה, עדיין לא משנה במקצת את מבטה, ומשכה אותו הצדה.
הווילון נסגר בפניה של הילדה, וגם הילדה המתולתלת וגם האישה בעלת הפנים הגרומות נעלמו. גם הלחמניות והחלב נעלמו וכוסו במסך כהה.
ממעמקיי גרונה הילדה הרגישה בהתייפחות עצומה שאילצה את עצמה להחניק בתוכה. למה האישה הזאת מתייחסת אליה כך, בעוד שבתה הייתה ידידותית אליה ממבט ראשון? איך יכול אדם להגיב כך למראה ילדה צנומה כל כך, מטונפת כל כך, שברירית כל כך? הילדה התרכזה ככל שיכלה בשאלות האלה, אך לא הצליחה במציאת התשובה.
הילדה המתינה במשך כמה שניות, מצפה שאולי הילדה המתולתלת תחזור בסופו של דבר ותתנצל בשם אמה. אבל זה לא קרה. הילדה התייאשה והכריחה את עצמה להמשיך לצעוד.

כשצעדה שיננה הילדה מראות רבים בראשה, חלקם חדשים וחלקם ישנים יותר, תמונות שנחרטו בראשה כדי שתוכל למצוא בהן נחמה ברגעים כמו אלו, להיאחז בהן בשעת הצורך.
היא ראתה בראשה את חייה הקודמים. היא ראתה את אמה עומדת מול מטבח הבית, מבשלת וממלאת את המטבח ומהר מאוד גם את כל הבית בריח של מטעמים. היא ניסתה בכל כוחה להריח גם את הריח של אותם מטעמים, אך לא יכלה. כל מה שנשאר זו אמה.
היא ראתה שוב את פניה של האישה גרומת הפנים בחלון, איך הביטה בה כאילו ביצעה פשע. כאילו זה מעשה בלתי נסלח בשביל אחת כמותה להיות בקשר עין כל כך בסיסי עם בתה. היא נזכרה כמה תקווה טיפחה דקות אחדות לפניי כן, כשחשבה שסוף סוף יעבור את שפתייה משהו שיגרום לרעב ולצמא להפסיק לקדוח בתוכה. היא חשבה על איך שבאמצעות זוג עיניים הצליחה האישה ההיא לנפץ את תקוותיה.
החיים אליהם רצתה יותר מכל לחזור, חיים ראויים לילדה בת גילה. חיים במחיצת בית, במחיצת משפחה.
המבטים הראשונים שלטשו זו בזו היא והילדה בחלון, והווילון הכהה שבזכותו לא יכלה לראות אותה יותר.
אותו ווילון, אותה אישה, אותו מבט, אותו צמא שבגללו הרגישה את לשונה נסדקת ואינה יכלה להרטיב אותה אפילו ברוק, כל אלה גרמו לה לבכות.
בלי דמעות.