אני יודעת שזה לא קשור עכשיו אבל עלה רעיון לפני חודשיים ושכחתי אותו, ונזכרתי בו, ואז פחדתי שאני אשכח אותו שוב אז אני מעלה אותו עכשיו^_^

33743

11/07/2011 925 צפיות 6 תגובות
אני יודעת שזה לא קשור עכשיו אבל עלה רעיון לפני חודשיים ושכחתי אותו, ונזכרתי בו, ואז פחדתי שאני אשכח אותו שוב אז אני מעלה אותו עכשיו^_^

״33743״, נשמעת צעקה בביתן
זאת אני.
אני שוכבת לי בסוף הביתן. מכונסת מתחת לאחד הדרגשים. אני לא יכולה לצאת, גם אילו רציתי. אין לי כוח. לא נשאר.
״33743״, הקריאה ממשיכה להקרא
לא תמיד הייתי מספר.
היה לי שם. שם שאותו איני זוכרת.
לא תמיד הייתי מספר. 
ברגעים כאלה אתה נזכר בדברים שלקחת מובנים מאליו כמפליאים ביותר. ההורים שלי. הייתי הבת הקטנה במשפחה ובת הפינוקים של הוריי. אין הורים טובים מהם. אל כולם היו נחמדים. גם אם עצבנו אותם הם אף פעם לא הראו את זה מבחוץ. האחים. תמיד רבנו והתווכחנו אבל כולנו ידענו שמתחת לכל זה עומדת אהבה בלתי ניתנת לתיאור.
לא תמיד הייתי מספר.
היה לי בית ספר שאחריו היינו נפגשים לשחק. היה רעש אנושי, טבעי. היינו משחקות בחבל. הייתי האלופה בזה אפילו הגדולות היו מקנאות ביכולת הקפיצה שלי. אני זוכרת שהיינו משחקים תופסת הייתאוהבת להיות התופסת עצמה. הייתה רצה כל כך מהר שהייתי תופסת את כולם תוך פחות מחמש דקות. גם אהבתי להיות הנרדפת כי אף פעם לא תפסו אותי. 
לא תמיד הייתי מספר.
הייתה לי משפחה. היינו נפגשים בערב שבת. הייתי באה לעזור לסבתא לסדר את השולחן ובתור פרס הייתי מקבלת פרוסת עוגה ונשיקה. הבנים היו חוזרים מבית הכנסת בהדר וסבא היה פותח את ספר הקידוש הישן, שעובר במשפחה דורות ומקדש את היין בקול רועד מהתרגשות וביד רועדת.
לא תמיד הייתי מספר.
היה לי בית. בית מרשים. עם לבנים וחצר, ובריכת ציפורים וגני ירק. היה לי חדר גדול ומפואר כיאה לאבא סוחר עם מיטב הפריטים האופנתיים. אני ומירי השכנה היינו מסתובבות בגן ומדמיינות שאנחנו מעל כולם. בלי הבדלי דתות. בלי הבדלי יהודייה-נוצרייה.
״33743״, הקריאה מתחזקת ויד תופסת בי ומושכת אותי בחוזקה החוצה מהמסתור. אני מרגישה כאילו היד שלי הולכת להקרע. הקצינה מכה בי ומכה,״33743 תלמד לקח״, היא צוחקת ואני חוזרת למציאות. אני ומירי היינו תמימות. רוב משפחתי בוודאי במצב דומה לשלי, אולי אף גרוע. ברחבת המשחקים בגטו לא נשמע קול חי. קול אנושי ממזמן אין כאן. בבית שלי, בחפצים שלי, בגינה מסתובבות עכשיו ילדות אחרות, נהנות מהדברים שלי ולא יודעות על החיים כלום. איך כאב חקיקת מספר יכולה להפוך חיים שלמים. בתופסת של החיים הפכתי להיות הנרדפת, אבל הם היו מהירים ממני. נתפסתי. 
לא תמיד הייתי מספר.
המכות שלה עושות את עבודתן טוב מאוד. אני מרגישה איך כל העצמות שלי נשברות בידי אגרוף אחד שלה. אני יודעת שאין לי עוד הרבה זמן.
לא תמיד הייתי מספר.
היה לי שם. אך אמות מספר.


תגובות (6)

וואו!
ממש יפה…אין לי עוד מה להגיד…

12/07/2011 00:40

לייק אחד ענקי!!!!
זה סיפור על שואה בכלל?!?!

12/07/2011 17:58

אהה עכשיו ראיתי את הז׳אנר…
גם אני לא אוהבת סיפורי שואה אבל ממש יפה

12/07/2011 17:59

איך לא הגבתי פה?! :O
מדהים!

03/08/2011 00:47

יהלה! זה מדהים!

04/08/2011 09:32

אהבתי
סיפור יפה

26/09/2019 11:25
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך