אותו היום פרק 2

פרק 2-
-1.9 2019-
הראשון לתשיעי היום הראשון של כיתה יא… איזה כיף…
קמתי בבוקר מהצלצול של הטלפון, הסתכלתי על הטלפון וראיתי שרשום שאלה מתקשרת. זה היה מוזר שאלה היא זאת שתעיר אותי, בדרך כלל זה היה הפוך שאני מעירה אותה ועוד יותר מוזר השעה הייתה 6:40, למה שהיא תהיה ערה בשעה הזאת?
עניתי לה ישר כי די דאגתי לה ושמעתי כבר על הקול שלה שמשהו קורה "לין אני עולה אלייך תפתחי את הדלת" היא אמרה וישר נתקה, הייתי בטוחה שאני בתוך חלום או משהו אבל בכל זאת קמתי והלכתי לפתוח את הדלת ואחרי דקה או שתיים היא נכנסה וישר חבקה אותי כאילו מילים זה לא מה שיעזור עכשיו, כאילו היא רק הייתה צריכה את החיבוק הזה שיתמוך בה וינחם אותה אז נתתי לה אותו כי הכרתי אותה וגם בעבר הייתה לנו שיחה על זה שלפעמים כל מה שצריך מבן אדם זה לא מילים ולא דיבורים אלא רק החיבוק הזה שהוא חם, תומך, מרגיע וכאילו אומר שעכשיו הכל בסדר ואתה מוגן יותר מחיבוק כזה לא צריך יותר מדי.
החיבוק הזה היה ארוך טיפה והבנתי שמשהו קרה לה ואני יודעת שלמרות שכל מה שהיא צריכה זה החיבוק הייתי חייבת לשאול אותה אם היא בסדר אז לקחתי אותה לחדר שלי בשקט בשביל לא להעיר אף אחד, ישבנו על המיטה שלי והסתכלתי עליה "מה קרה לך?" שאלתי אותה והיא ישר נסתה להתחמק ולהגיד שכלום ושהכל בסדר אבל לא הצלחתי להאמין לה, הפנים שלה אמרו משהו אחר לגמרי, היא הייתה נראית חיוורת טיפה ופגועה ממשהו אבל לא ממש הצלחתי לשים על זה את האצבע. "אני יודעת שמשהו קרה אני מכירה אותך טוב מדי… אל תסתירי את זה ממני, את יודעת שאני מספרת לך הכל" אמרתי לה, מנסה בכוח להוציא את זה ממנה… אולי אפילו מנסה לשחק לה על המצפון וזה באמת עבד כי אחרי המשפט הזה היא הסתכלה עלי ונאנחה "סתם רבתי שוב עם אמא שלי, נמאס לי ממנה כבר, היא מתנהגת כאילו היא לא מכירה אותי, היא מתייחסת אלי כאילו אני זבל ולפעמים בא לי פשוט לקום וללכת, להשאיר אותה עם הנסיכים שלה וזהו מה היא צריכה יותר", כשהיא אמרה את זה היא הייתה עם דמעות בעיניים שמאיימות בכל רגע לצאת ולגרום לה להשבר אבל היא נלחמה בהן כל כך חזק ששמעו את זה על הקול שלה שנשבר וגם ראו את זה עליה. הבית של אלה לא היה המקום הכי טוב שיש בשבילה, שאלה הייתה בת 11 אבא שלה יום אחד פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, הוא לא השאיר מכתב ולא השאיר כלום אחריו. הוא פשוט לקח את הדברים שלו ונעלם. שלוש שנים אחרי אמא שלה הכירה איזה מישהו ואחרי דייט אחד שלהם היא נכנסה ממנו להריון שכנראה היה לא מתוכנן ומההריון הזה נולדו שלישיה, שני בנים ובת. אחרי שהם נולדו אמא של אלה הבינה שהולך להיות לה קשה מאוד כלכלית ונפשית עם ארבעה ילדים אז היא החליטה לצאת שוב לפגישה עם אותו הבחור והיום הם נשואים וכל התשומת לב של ההורים מוקדשת בעיקר לשלישיה ואלה היא די חיה עם עצמה בבית הזה…
חבקתי אותה שוב ואמרתי לה שאני איתה תמיד ושהיא לא לבד כי בתכלס אין לי שום דבר אחר להגיד.
עברה שעה ואלה נרגעה טיפה, הכנו לאכול, התחלנו להתארגן יותר לבית ספר, אני עשיתי לאלה מחליק, היא עשתה לי והיה נראה כאילו שתינו שכחנו ממה שהיה פה לפני שעה. ניסיתי לעשות הכל כדי שאלה תהיה שמחה ולא תחשוב יותר מדי על אמא שלה ומה שהיה איתה כי כשאלה הייתה עצובה זה הרגיש כאילו משהו לא הולך כמו שהוא צריך להיות.
בערך בשמונה ירדנו למטה וראינו את שיר דור ועמית מחכים לנו למטה, עמית נישק אותי, היה סבב חיבוקים קצר בין כולם ובדרך לבית ספר דברנו על השנה שהולכת להיות, על המורים, אולי ילדים חדשים שיצטרפו ודור גם ספר על איטליה שהוא חזר ממנה יומיים לפני תחילת הלימודים… הדרך עברה די מהר וכשהגענו לבית ספר אלה הלכה מהר ונעלמה בין האנשים, לא היה לי מושג מה עובר עליה, הייתי בטוחה שאולי היא חשבה שוב על אמא שלה או משהו אבל זה היה מוזר כי ממש לא היה מתאיםם לה פשוט להעלם בצורה שכזאת בלי לומר כלום, איך שהיא הלכה אני ושיר הלכנו בעקבותיה, מנסות לחפש אותה בין כל האנשים שהיו במסדרון ובסוף מצאנו אותה בשירותים ושמענו אותה מקיאה "אלה? זאת את?" שיר שאלה אבל אף אחד לא ענה לה רק שמענו הקאות אז לקחתי טיפה אומץ ופתחתי את הדלת של השירותים וראיתי אותה מקיאה, מהר הבאנו לה את הבקבוק מים שלה, הבאנו לה נייר והסתכלנו אחת על השניה בעיקר די אבודות ולא יודעות מה לעשות "אני בסדר אני בסדר סתם הייתה לי בחילה לרגע" אלה אמרה חיוורת אבל עם החיוך הזה שלה שאומר שעכשיו הכל בסדר. אז עזרנו לה לקום, לשטוף פנים, להתארגן מחדש ויצאנו משם. הלכנו לדור ועמית וכשהגענו אליהם ראינו שהם היו עם עוד מישהו שאף אחת מאיתנו לא הכירה לפני, היו לו עיניים חומות, שיער חום והוא הסתכל עלינו כאילו הוא בוחן אותנו "אני אליאב" הוא אמר וחייך אלינו אז כל אחת מאיתנו הציגה את עצמה ושהסתכלתי על אלה ראיתי שגם היא בוחנת אותו בערך כמו שהוא בחן אותנו אבל ההבדל הוא שהמבט שלה היה נראה כאילו היא לא בטוחה לגביו ושהוא לא נראה לה. הייתה שם איזה שהיא שתיקה מביכה, כולם חיכו שמישהו יגיד משהו עד שלבסוף אחרי דקה דור דחף בצחוק את אביאל ואמר לו "נו מה אתה שותק תספר להן מי אתה ומאיפה אתה… לא רק אני ועמית צריכים לדעת" אביאל חייך אליו ואז הסתכל עלינו בחיוך כזה אדיש "הייתי גר בחול 5 שנים בגלל העבודה של אבא שלי ועכשיו חזרתי לארץ, אני עמית ודור היינו החברים הכי טובים בכל היסודי אבל אז עזבתי והקשר די נותק…" הוא אמר והסתכל על אלה ולפני שהוא הספיק להגיד לה משהו היה צלצול והלכנו לכיתה "משהו בו נראה לי ממש ממש מוזר" היא אמרה לי ולשיר בשקט "מה יש לך? הוא נראה ממש נחמד" שיר ענתה לה ואלה נאנחה והסתובבה בקטנה כדי להסתכל עליו "אני לא יודעת ממש אבל יש לי תחושה לא מדהימה לגבי הבן אדם הזה" היא אמרה ושוב הסתכלה עליו, רק שהפעם גם הוא הסתכל עליה באותו הזמן והיא סובבה את הראש במבוכה ממש מהר. כשנכנסנו לכיתה אני ישבתי ליד עמית, שיר ישבה ליד רוני (חברה שלה), אלה ישבה לבד ודור ישב עם אביאל הזה וכשהגיע השיעור פתאום אביאל עבר ליד אלה והפרצוף שלה היה נראה כאילו איימו עליה בסכין לשבת לידו… מדי פעם הסתכלתי עליהם בשיעור וזה היה נראה כאילו הוא מנסה להיות נחמד אליה ולדבר איתה וזאת אלה אז גם היא דברה איתו עד שהם פתאום התחילו טיפה לצחוק יחד והגיעו למצבים שהמורה אומרת להם להיות בשקט."על מה דברתם כל השיעור? לא אמרת שהוא לא בא לך בטוב?" שאלתי את אלה והיא הסתכלה עלי "את האמת שהוא ממש חמוד ומצחיק ולא יודעת כנראה טעיתי לגביו" היא אמרה ואני די בטוחה היא טיפה טיפה הסמיקה גם…
בדרך הביתה חזרנו כולנו ברגל וגם אביאל הצטרף אלינו וגילינו שהוא ואלה גרים באותו רחוב ממש בניין מול בניין.
בימים שהיו אחרי כמעט כל יום אלה הייתה עם הקאות, היא הייתה בוכה כעט כל יום אבל בשקט בשקט כשאף אחד לא רואה אותה… ניסיתי לעקוב אחרי זה ואולי לנסות להוציא ממנה משהו בעניין אבל זה היה כל כך מוזר כי פתאום בן אדם שהיה כל כך פתוח ושמח לאט לאט נסגר ואתה יודע שמבפנים הוא לא כל כך שמח… חוץ מהעניין הזה גם הקשר של אלה ואביאל התחזק יותר ויותר, היה נראה שיש בינהם רגשות של יותר מסתם ידידים… הם היו הרבה ביחד, הם צחקו, היו להם כמה בדיחות פרטיות וכבר ידעתי שהולך להיות בינהם משהו אבל גם ידעתי שאם המשהו הזה יגמר הוא ממש לא הולך להגמר טוב בשביל החבורה הזאת.