אמא שלי

אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא לדבר עם זרים.
אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא לחצות את הכביש לפני שמסתכלים לשני הצדדים.
אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא לקחת סוכרייה מאדם שאני לא מכירה.
אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא ללכת במקום חשוך.
אמא שלי תמיד הזהירה אותי לא להתקרב לבית המוזנח ההוא בסוף הרחוב, לדבר עם הזקן שגר שם או להביט בעיניי הכלב הצולע של הזקן.
אמא שלי תמיד אמרה שכשאני אראה אקדח, לא לזוז, לנשום עמוק ולחייך. לחשוב על הדבר הכי יפה בעולם ולדמיין אותו בראש. אם היורה מהסס, לנצל את ההזדמנות ולספר לו על עצמך, היא אמרה שאומרים שרוב הסיכויים שאחרי שאתה מספר למישהו על עצמך, הוא לא יעשה לך דבר.
אמא אמרה שהכאב הוא רק בראש שלי. הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק. היא לימדה אותי לספור עד עשר כשכאב הראש או הבטן.
לספור בלב, בשקט כך שלא יידעו שאני סופרת ואז, כשאגיע לעשר להרים את הראש ולדמיין שאני במקום הכי יפה בעולם. זה יהרוג את אלה שמולי שרצו שיכאב לי.
אמא אמרה שהיא מנהלת חשבונות בחברה גדולה שיושבת בתל אביב, בבניין הכי גבוה ברחוב. כשטסנו פעם ראשונה היא הראתה לי אותו. בניין כחול ומעט ורוד בקצהו, בקצה שקרוב היה למטוס.
אמא ספרה לי כשגדלתי מעט שהיא הייתה סוכנת מוסד אבל שהיא עזבה את העבודה מזמן ושיש לה "הרבה ניסיון חיים".
היא סיפרה לי על הפעם שתפסו אותה ואיימו עליה עם אקדח, ואיך שהיא לא איבדה עשתונות, בדיוק כמו שלימדו אותה בהכנות.
אז אמא, למה?
למה כשהלכנו ברחוב החשוך ההוא, ומהבית של הזקן יצא הגבר ההוא דיברת איתו? את לא הכרת אותו.
למה כששאל את השם שלי לא אמרת את האמת?
למה כשהוציא אקדח לא נהגת כמו אז, במשימה ההיא?
למה צעקת והגנת עליי?
למה עמדת מולי ובכית? למה לא חייכת?
למה לא סיפרת לו על עצמך או עליי?
למה לא ספרת עד עשר כששמעתי את הכדור יוצא מהאקדח ונתת לו לראות שכואב לך?
למה בכית אמא?
אולי אם לא היית בוכה, אולי אם לא היית מראה כאב לא היה יורה בך שוב עם החיוך המרוצה הזה. עם החיוך המטורף ההוא שיש לאנשים בסרטים.
למה לא היית כמו במשימה?
אבא אומר שאת מתה, אני לא יודעת מה זה. אבל תבטיחי שלא תעשי את זה שוב יום לפני יום ההולדת שלי, בסדר?
אני סולחת לך אמא, אני סולחת.
אבל בפעם הבאה שאת לוקחת אותי ברחוב החשוך ההוא אל תדברי אם הגבר ההוא ואל תאבדי את העשתונות, טוב אמא?
בפעם הבאה אמא, בפעם הבאה.