אנדריי

קראתי בעיתון על "הומלס" – חסר בית, שנמצא ללא רוח חיים בחצר בית בהרצליה. היה קר באותו לילה. האיש שכב בתוך קופסת קרטון גדולה של מקרר "ווסטינגהאוז" ולצדו בקבוק ריק של וודקה. זו הייתה ידיעה קצרה באחד הדפים הפנימיים של העיתון. ידיעה כזאת, נושאת את עצמה בלבד. כי חוץ מהכתב שיצא ידי חובה לפרסם עוד ידיעה ואולי עוד מספר אזרחים, איש לא שאל את עצמו, כיצד זה מתדרדר לו אדם לתחתית התחתיות, כמו שאומרים, "עד למיץ של הזבל". אני מכל מקום, זכרתי מהידיעה הזאת רק את קרטון ה"ווסטינגהאוז", ובקבוק הוודקה. הפלטתי לעצמי, "עוד שיכור מסכן," ועברתי לכותרת יותר מעניינת על אונס דוגמנית צמרת.
מספר שבועות מאוחר יותר, דווקא בנסיבות חגיגיות פגשתי ידיד, שסיפר לי שאנדריי, מת. כשסיפר לי אותו ידיד על נסיבות מותו, נזכרתי באותה ידיעה בעיתון.
יש בבעלותי בית קטן עם חצר באחת משכונות כפר סבא. היום הוא מושכר לזוג צעיר. לפני למעלה מעשר שנים, שימש לי הבית לתחביבי כסטודיו לציור ולעבודות יד שעשיתי להנאתי. יום אחד פנה אלי ידידי, (שהזכרתי אותו קודם,) בבקשת טובה. לא עבורו, אלא עבור אחד מעובדי הנגרייה שבבעלותו. הוא סיפר לי על אותו איש ערירי, שכבר מספר ימים, לן בנגרייה כיון שנזרק מדירתו המושכרת מצבירת חובות דמי השכירות. כעת הוא מחפש לו מקום מגורים סביר, ובדרך הטבע, חשב ידידי על הסטודיו שלי בשכונת מגוריו, שבו אוכל לשכן את הבחור. וזאת באחד משלושת חדריו שלא היה בשימוש. הוא, אותו ידיד, הציע שישלם לי כל חודש סכום מסוים עבורו. הסכמתי.
בבוא היום, הגיעו אלי לסטודיו, ידידי וגבר צנום כבן ארבעים ומעלה שער שחור, ארוך וזרוק שיבה, וצ'ימידן בלוי על כתפו.
"תכיר את אנדריי סוקולוב, הוא אחד העובדים המוכשרים ביותר שלי. יש לו ממש ידי זהב." הציג אותו ידידי.
האיש הניח את הצ'ימידן על רצפת המרפסת ובחיוך חסר שן אחת והשן השניה, המוזהבת קורצת אלי בידידות, לחץ את ידי בלחיצה אמיצה, שלא התאימה לגוף צנום זה.
"שלום! אני אנדריי. אני הרבה תודה רבה בשביל חדר." הוא הביט בביקורתיות בחצר המוזנחת, "אני גינה מסדר יפה, יפה." אמר והצית בזריזות סיגריה. לפי אצבעותיו הצהובות, הבנתי שהאיש, מעשן כבד. באותם ימים לא התרגשתי מכך, כי גם אני עצמי חטאתי אז בהרגל מגונה זה.
כך החל הקשר עם אנדריי, שארך כשנה ומשהו. הוא באמת סידר את הגינה בטוב טעם, וגם למטבח הבלוי עשה מתיחת פנים. הוא התגלה כנבון כפיים ובר לבב. ממש מציאה לשמירה על הנכס שבבעלותי.
באותם ימים פתחתי חוג לציור עבור ילדי השכונה בגילים בין עשר לחמש עשרה. ואנדריי בהתלהבות רבה, עזר לי לבנות עשרה כני ציור ופלטות (לוחות לערבוב צבעי שמן או גואש). ואף בנה, עשרה שרפרפים בידיו הזריזות.
אנדריי התגלה כאדם לבבי וצנוע, תמיד מוכן לעזור. אשתי ואני, אף הזמנו אותו לארוחות צהרים או ערב בסופי שבוע. הוא אף שיחק עם ילדיי, ידע לעשות להטים בקלפים, וגם הם חיבבו אותו מאד.
הוא היה איש שיחה נעים, ובלשונו העילגת, ידע לספר סיפורים משעשעים בכל מיני נושאים. אך על עצמו, מיעט לדבר. הצלחתי להבין, שהוא עלה לארץ בתחילת שנות השמונים מברה"מ. אחותו הנשואה, עלתה אתו, והיא חיה בצפון הארץ ללא כל קשר אתו. ידעתי רק שיש לו אי אלו חברים בנוף-ים.
גיליתי פרט נוסף על אנדריי כחודש אחרי בואו, פרט מאד לא נעים. האיש היה אלכוהוליסט, אחד משכניי סיפר לי שראה את אנדריי בשעת לילה מאוחרת, צועד ברגליים כושלות לכיוון הבית. שכנה אחרת סיפרה שמצאה אותו שרוע על המדרכה ליד שער החצר, נוחר בקולי קולות.
נהגתי להגיע אל ה"סטודיו" כשלוש פעמים בשבוע. גם הילדים שבאו לחוג שלי סיפרו שראו את אנדריי בכל מיני מצבים מביכים.
החלטתי לשוחח אתו בהזדמנות הראשונה שאפגוש אותו. וזו החלה בבעיה. לא הצלחתי לפגוש בו פיקח. באותו זמן הבנתי מידידי שהוא כבר לא עובד אצלו, בגלל היעדרויותיו הרבות. לבסוף הצלחתי לתפוש אותו פיקח למחצה, ושאלתי אותו,
"אתה כבר לא עובד אצל יוסי?"
"לא," ענה בקול רועד, "אני אצל נגריה שלזינגר, משלם טוב."
"ממתי אתה עובד אצלו?"
"כבר שלוש יום, אני לשלם לך כל חודש! לא יוסי, אתה לא דואג!" הרגיע אותי.
"אני לא דואג לכסף, אני דואג לך! אתה צריך לעבוד בשבילך, ולא לשתות כל כך הרבה," אמרתי והבנתי שדבריי נתזים על אוזניים ערלות. הכרתי את הבעיה מקרוב משפחה שסבל מאותה בעיה.
"לא דואג אני להפסיק לשתות מתי רוצה. אני לשתות בגלל שיניים כואב," תרוץ אופייני של אלכוהוליסטים שהכרתי.
"אנדריי, אם אתה צריך רופא שיניים? אני יכול אולי לעזור לך," הצעתי.
"לא, תודה רבה! אני מחר לעבוד, לא לשתות! אתה לראות!" הבטיח.
למחרת הוא באמת הלך לעבוד ולא שתה כשבועיים. ככה חלפו החודשים. כשבוע או שבועיים בכל חודש, היה האיש מנוטרל מאדי הוודקה שבמוחו ולעתים היה נעלם לימים ושבועות. את "שכר הדירה" הפסקתי לקבל כבר מהתחלה. דבר זה לא הטריד אותי במיוחד מלבד העובדה שפריטים שונים מהבית החלו להעלם באופן מסתורי.
היו לי בסטודיו מוצגים שונים לציורי טבע דומם. כמו עששיות נפט, מקלט רדיו, מנדולינה ופריטים עתיקים וישנים נוספים. אחד, אחד נעלמו פריטים מהמדפים ויחד איתם כלים שונים. הוא למד את אורחות חיי, וידע להעלם בכל פעם שהגעתי אל הבית. כדי לפגוש אותו, הייתי צריך להפתיע אותו בשעות לא צפויות, אך עדיין לא נתן לי לבי לגרש אותו מהבית, קל וחומר, לפנות למשטרה. הייתה לי בעיה, להביט בעיניו, הוא ממש הפנט אותי בהבעת פניו המסכנה ועיניו הנוגות. ככה זרמה לה כשנה שבסופה, נעלמו עקבותיו קליל.
חלפה שנה בערך, וערב אחד קיבלתי שיחת טלפון מוזרה. "ערב טוב! האם אני מדברת עם מר גזית?" זה היה כל נעים של אישה.
"כן," עניתי.
"שמי אראלה ליבני אני עורכת דין. אני מבינה שיש לך דייר ששמו אנדריי סוקולוב. בקשיים מרובים הצלחתי לאתר את מקומו אבל אותו עצמו לא מצאתי. אני פונה אליך, אולי אתה יודע היכן הוא?"
"אני מצטער! אני לא יודע מה את יודעת עליו, אבל למצוא אותו, זו היא אחת מבעיות המחפשים אחריו."
"קיבלתי את תיאורו ואת המוצאות אותו פחות או יותר מחברת חקירות ."
"מה הבעיה? לשם מה את מחפשת אותו?" שאלתי בחשד מלווה בדאגה.
"זה לא מה שאתה חושב, אני מטפלת בעניין עיזבון מכובד המיועד לדייר שלך." הרגיעה אותי.
"לא ידעתי שלאנדריי יש משפחה עשירה, משפחתו לפי הסיפורים שלו, יכולה להשאיר לו רק צרות."
"לא מדובר במשפחתו, אלא באיש עשיר אחד שהרגיש חוב מוסרי להעניק למר סוקולוב ירושה מכובדת על מעשה אמיץ שביצע בעבר."
"מה הוא עשה?" שאלתי בסקרנות.
"בקיץ לפני שנתיים בערך, היה ים סוער בחוף נוף-ים ואותו תייר עם נכדתו בת העשר נסחפו לעומק, מר סוקולוב הציל אותם לבדו, הוא עצמו כמעט טבע. מיד אחרי המעשה הזה נעלם. התייר חזר למולדתו, ולא שכח. הוא שכר חברת חקירות פרטית, כדי למצוא את הדייר שלך ולתת לו איזה פרס מכובד. עברה שנה, ונמצאו רק רמזים מעורפלים. בינתיים נפטר התייר מאירוע מוח קטלני. והשאיר בצוואתו הוראה, למצוא את מצילו ולהעניק לו סכום בן שש ספרות בדולרים."
הבטחתי לה לנסות למצוא אותו ולהתקשר אליה.
לא ידעתי את נפשי, לא שחסר היה לי שכר הדירה, הייתי מוכן להחזיק את אנדריי חינם, אך ללא הגנבות שלדעתי, נועדו להילגם בתוך אותו נוזל צלול. שמחתי בשבילו. אבל ידעתי שללא גמילה, דבר לא יעזור.
את אנדריי לא ראיתי יותר, התקשרתי מספר פעמים לאותה עורכת דין, אך גם היא לא שמעה ממנו דבר. אולי לא רצתה לספר לי, אני לא יודע.
בפעם האחרונה ששמעתי עליו היה, כשידידי סיפר לי שאנדריי מת.