אני
אני ,
שתמיד האמנתי ,
שתמיד הכרחתי את עצמי להאמין ,
שתמיד הכרחתי את כולם להאמין ,
אני ,
שאת כל כולי נתתי ,
למען המטרה שנראתה רחוקה כל כך ,
כל כך בלתי אפשרית ,
בלתי מושגת ,
אני ,
שבחיכי התעודדו כל החולים ,
שעל כתפי בכו כל הילדים היתומים ,
שבליבי נשארו כל האנשים האבודים .
אני ,
שנאלצתי לראות את כל זוועות העולם ,
שנאה ואכזריות שאין כמוהה ,
ועדיין ,
האמנתי .
אני ,
שנשברת עכשיו ,
כשאין יותר במה להאמין ,
ואם היה פעם שבב קט וחסר ערך של תקווה ,
ניצלתי אותו ,
ואם היו כמה פרחים אדומים באמצע חורשת אפר ,
שמרתי עליהם ,
כעט ,
קרס עליי כל עולמי ,
העולם שבניתי בעצמי ,
העולם שערכתי כל כך הרבה ,
העולם שנשאר המקום האחרון שהיה בו שמץ של חמלה ,
אדיבות ,
אהבה ,
שמחה ,
חיוך .
גם הוא התפוגג עכשיו .
איבדתי את מי שאני .
איבדתי את הדבר העיקרי שראו בי כולם ,
איבדתי את התקווה ,
ואיתה הלכו לאיבוד גם חיי .
תגובות (0)