במותם ציוו אותנו

מדהים מה המוות עושה לאנשים. גם לאנשים שמתים, אך בעיקר לסובבים אותם. רגע המוות קובע איך יזכרו אותך, מה הענקת לעולם.
אחרי שאדם מת, אנחנו מבינים על איזה ערכים הוא גדל ומה בעצם הוא עשה כאן בעולם. האמירה הכי גדולה שבן אדם אומר היא אחרי שהוא מת.
יש אנשים ש"זוכים" למוות גדול והירואי, ויותר אנשים זוכים ללמוד מאישיותם אחרי לכתם, כמו חללים במלחמה, או קורבנות פיגוע. יש אנשים הרבה אנשים זוכים ללמוד את אישיותם בזכות היותם אנשים גדולים, מפורסמים, עוד בחייהם. ויש אנשים שרק מי שהכיר אותם ואהב אותם ינצור את תרומתם לעולם עד שגם יומו יגיע.
כשאדם מת, הוא מגיע לעולם שכולו טוב (ככה לפחות אני מאמינה). הוא לא סובל, לא רע לו. יש מצבים בהם המוות אף גאל אותו מיסוריו ובמובנים מסויימים המוות מבורך. מי שרע לו אלו אנחנו, אלו שנשארו כדי להתמודד עם האובדן, עם החלל. ואנחנו גם זכינו לשמוע את קריאתו הגדולה ביותר של האדם, זכינו לחוות את האדם במלוא אישיותו, זכינו לספוג את טוב נפשו של האדם, עם חסרונותיו, אך בעיקר עם יתרונותיו, זכינו להיות מצווים בציווי שציווה לנו במותו.

השבוע הלכו לעולמם שני אנשים גדולים ומדהימים, כל אחד בדרכו שלו, ובמותם הם השאירו לנו צו לפעול אחריו.
המורה, העיתונאי, הקומיקאי, הסופר, חבר הכנסת, השר אורי אורבך, אחד מהאנשים הגדולים ביותר של הציונות הדתית. אורי אורבך ציווה עלינו במותו להיות חזקים. ללכת בדרכנו באמת, באמונה, ביושר והכי חשוב, עם חוש הומור. לא לשכוח מי אנחנו, מה אנחנו עושים טוב ואיזה טוב אנחנו יכולים לעשות לעולם.
אדל ביטון, הילדה שלנצח תישאר ילדה, ולנצח תישאר בליבנו. היא לא זכתה להגיע לגדולות ונצורות. היא לא זכתה להפוך עולמות, אך במותה היא ציוותה לנו חיים. היא ציוותה עלינו להילחם בשונאינו במלוא העצמה, ולא לפחד, ולא להיכנע. היא ציוותה עלינו להיות חזקים למרות שיש כאלו שיעשו הכל כדי שנהיה חלשים, או לא נהיה בלבד.