האיש שמכיר אותי

האיש שמכיר אותי

יש אחד שכל הזמן עוקב אחריי. אני מנסה לא להתייחס אליו אבל זה בלתי אפשרי. הוא ״יודע ש..״ יש את הדברים שאני הכי אוהב, ״יודע ש..״ יש את אלו שאני הכי שונא. הוא ״יודע ש..״ אני מבולבל, ״יודע ש..״ אני מודאג, ״יודע״ הכל וכל פעם לא מפסיק לדעת ולדעת יותר. ולספר לי שהוא ״יודע״ או ״יודע ש..״, ממש מנפנף לי עם העובדה הזו ביד. ״אני יודע שאתה לא מתכוון לזה. שאתה חושב ההפך״, הוא אומר לי בכל פעם שאני כועס. ואני תמיד כועס. כי זה לא פייר.

האיש שעוקב אחריי מטריד אותי. נכנס לחלומות שלי ולמחשבות הכי עמוקות שלי כשאני עצוב או שמח. ״יודע ש..״ אני בולע מילים ולא אומר אותן, ״יודע ש..״ ברוב המקרים לא אגיד בכלל מה אני חושב, שלא אכפת לי מי אוהב אותי כי אני רק מתאכזב פעם אחר פעם. ״יודע ש..״ אני משקר בלי הפסקה לעצמי ולאחרים. הוא אפילו ״יודע ש..״ אני בן אדם גמור, כמוהו. ״יודע ש..״ שיש לי חלומות והם מתעתעים בי. ״יודע ש..״ כשאני אומר לו ״אני משתין עליך״, אני בורח ממנו. הוא תמיד יושב לידי, איפה שאני נמצא, לבוש בבגדים שלי ומטריד אותי. בוכה איתי, ״מתקן אותי״ ככה הוא קורא לזה.

עייפתי ממנו. מהאיש הזה שמשחק אותה אבא׳שלי. ש״יודע ש..״ בא לי לבכות לפעמים אבל אני עוצר. כל כך עייפתי ממנו, מהאיש הזה שחושב שהוא ״יודע ש..״, שפשוט סגרתי את עצמי איתו בחדר ושברתי לו על הראש את כל החפצים הכואבים שהיו לי על המדף. שברתי ושברתי ושברתי, עד שהוא התחיל לדמם מהאף ומהעין. נשארנו על הריצפה ואני מעליו, מסביב שברי זכוכיות וידיים מלאות חתכים, חנקתי אותו והוא אותי, ושנינו לא שיחררנו. לחצנו בהיסטריה עד שהוריד יצא לנו מהמצח. ניסיתי לדבר אבל הוא חנק כל כך חזק שזה היה ממש קשה. ״עוף לי מהחיים כבר״, הצלחתי להוציא מהפה בקול חנוק. והוא השיב בקושי, ״רק כשתעיף את הרצף ״יודע ש..״ מהסיפורים שלך, ואז תקרא אותם שוב. רק אז״. אבל השארתי את הרצף הזה. השארתי אותו ואני תמיד אשאיר. אני עושה לו דווקא, וכנראה שגם את זה הוא יודע.

חלפה לה שנה ונשארתי עצוב. האיש נשאר איש, וגם הוא לא ממש שמח. ״העפתי אותו״, אמרתי. ״העפתי את הרצף״. האיש שמכיר אותי שתק ואני הקראתי לו סיפור:

״יש דברים שאני הכי אוהב. ויש דברים שאני הכי שונא. אוהב לתת אבל שונא להתאכזב״, והסיפור המשיך והמשיך עד שנגמר. בפעם הראשונה לאיש הזה כבר לא היה מה לאמר. הוא חייך בעיניים נוצצות והניח את כף היד שלו על הכתף שלי. ״כיף לך? עכשיו אתה מוכן ללכת כבר?״ שאלתי בכעס. ״כן״ הוא השיב באיפוק של לפני בכי, ״כן אחי״, הוא לחש.