האפס

האפס

אם אתה מתלבט זה כנראה סימן שיש לך משהו להרוויח אבל משהו אחר להפסיד. זה מה שהאפס תמיד אמר לי. אבל האפס הוא אפס ואני זה אני. ולאפס יש חיים אחרים וכנראה גם שלא ממש חסר לו משהו.

בניגוד אליי, האפס ראה דבר או שניים בחיים שלו. הספיק לטעום קצת מטראקים בדרום אמריקה ומטיולי ג׳יפים עם מי שהוא מגדיר כחברים. שתה מים בצבע כחול שמחליפים צבעים לפי הטמפרטורות ואפילו סיפר שהצליח לבנות מטוס מנייר, אבל באמת אמיתי. ישבנו אני והאפס באיזה בית קפה שכונתי באזור והוא הציע לי סיגריה שמגלגלים ביד. לכל שאלה שלי הייתה לו תשובה, לאפס. לתשובות שלי האפס פחות התייחס ולא שאל כלום. אבל לא לקחתי אותו קשה או ברצינות.

״פריז?״ שאלתי את האפס, ״מה כבר יש לי לראות בפריז? להצביע על האייפל ולהגיד שהייתי שם? נראה לי שאני תופס את המציאות אחרת ממך. אבל האפס התעקש במעין שלווה מעצבנת, מעין נוחות כזו שמסוגלת לגרום אפילו לבר רפאלי או פריס הילטון להרגיש לא בנוח עם הגוף שלהן.

נסענו לפריז. בשדה התעופה קיבלו את פנינו בצורה מיוחדת. והמאבטחים של נתב״ג דאגו לחייך לאפס מאוזן לאוזן ולשאול אותו מי אני.

״זה הוא״, אמר האפס למאבטח במהירות חותכת ועיניים ירוקות מלאות אהבה. המאבטח המופתע התנצל, לחץ לי את היד ובירך אותי לשלום. שבוע היינו בפריז. להפתעתי לא היה כל כך נורא. אחרת ממה שחשבתי. הרבה אלכוהול, בחורות, וגם קצת חכמה. חכמה של אפס. ״אני אף פעם לא אהיה כמוך״, אמרתי לאפס בניסיון להיות כנה. והוא הניח את כוס המים החצי מלאה שלו על השולחן. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בכל השבוע המטורף הזה שראיתי את האפס באמת שותק.

״למה בעצם אתה רוצה להיות כמוני?״, ״כי למי שחרא בעולם הולך תמיד יותר טוב. אתה אמור לדעת את זה לא? כשאתה הולך עם הבגדים האלה שלך, כשאתה נכנס לפאב או לסתם איזה בית זונות ובחורות שופכות את עצמן עליך בחינם. ואתה? ממה בכלל אתה דואג בחיים האלה? מבחינתי הכל מוצע לך על מגש של כסף ואתה רק לוקח, או קוטף, או פשוט טורף. כי קל לך לטרוף. אבל לאחרים לא קל. לאחרים קשה ורע להם עם מי שהם״. עניתי באופן חותך ואפילו קצת בכעס.

האפס לא ענה לי. חיכיתי לאגרוף לפנים, או לסתם איזו כאפה מצלצלת. אבל כלום. ירדנו במדרגות של אחת מהסמטאות ברחובות פריז. הלכנו והלכנו והלכנו במעין שקט. לפתע הוא נעצר, הניח את התיק שלו באמצע המדרחוב ואמר לי ״איך אתה בכלל יודע שאני לא רוצה להיות כמוך? איך אתה בכלל יודע, שאם יש זיכוי זעיר שיש לי דאגה אחת בחיים, היא לא הפחד להיות אתה?״.
הוא היה עצוב כשהוא דיבר. וביקש שנשכח מהשיחה הזו. שתמיד אקרא לו אפס, גם אם אני לא חושב שהוא כזה.

מגדל אייפל האיר לי את הלילה האחרון. כאילו חייך אליי. אבל איפשהו גם אני, גם האפס וגם מגדל אייפל ידענו שעצוב. שניה לפני שעליתי למטוס הוא לחץ לי את היד ואמר שהוא הולך ושכנראה לא נתראה שוב. ״ודבר אחרון״ הוא הוסיף, ״מכל הדברים שאמרת עליי אתה תמיד תנצח כי אתה אוהב את מי שאתה. ואני לא״. נופפתי לאפס לשלום והוא חייך וידעתי שישאר שם.