הילדה בשמלה הפרחונית

בוקר טוב אמא" אמרה הילדה הקטנה תוך כדי קפיצות על רגל אחת במדרגות. "אמרתי לך לא לקפוץ במדרגות, את עלולה ליפול ולהיפצע" חזרה האם על ההסבר הקבוע.
"אני יודעת אבל רק רציתי להראות לך כמה השתפרתי" ענתה הילדה ושיוותה להבעת פניה את כל התמימות שהצליחה לגייס. "את רואה אני כבר ילדה גדולה אני יכולה לקפוץ מעל שתי מדרגות בבת אחת!" אמה פתחה את פיה וסגרה אותו ולבסוף אמרה "מזל טוב. יום הולדת 6 שמח".
"אמא למה את עצובה?
"אני פשוט קצת עיפה"
"אמא למה שמת לי על המיטה את השימלה הלבנה? את יודעת שאני שונאת אותה "בכל יום האם היתה שמה בגד על המיטה של ביתה וכשזו היתה מתעוררת היא היתה לובשת אותו.
"היום זה יום מיוחד וצריך ללבוש לבן"
"הכנת לי עוגה?"
"כמובן"
"איזו עוגה הכנת לי?"
אמא הביאה מגש כסוף גדול מעדן החלון.
"וואו היא כל כך יפה"
עוגת שוקולד ענקית שמפוזרות עליה סוכריות קרנפים בשלל צבעים שיצרו כיתוב ובהיקף שלה כתובה הספרה 6 במרציפן שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל היקפה.
"אהבת אותה?"

"בטח שאהבתי אותה, בדיוק ככה דמיינתי אותה" חבקה הילדה את אמה, הפעם האם נראתה קצת יותר שמחה ועדיין העיניים שלה היו עייפות משום מה.
"מה כתוב? מה כתוב?"
"תקראי ילדה שלי את כבר ילדה גדולה"
"מממ…זל טוכ מדלן"
"מזל טוב" תקנה אותה האם
"אמא זאת העוגה המושלמת" אמרה הילדה הקטנה בחיוך "אני רוצה שיום ההולדת הזה יהיה היום הכי טוב בחייך" הילדה הרגישה טיפה שהתגלגלה במורד צווארה ונספגה בשמלתה.
"אמא למה את בוכה?"
"זה מאושר" ענתה לה וניסתה להזיז את קצות פיה לצדדים בלי הצלחה רבה.
הילדה ניסתה לשנות נושא "אני יכולה לאכול רק את הסוכריות עד שאבא יבוא? הם פשוט בצורת קרנף כמו גרי מגן החיות את זוכרת את גרי?"
"בוודאי שאני זוכרת את גרי "
"נו אז אז אני יכולה אמא בבקשה?…. כשהייתה מבקשת את זה בשנים קודמות היתה אמה אומרת לה להתנהג כמו ילדה גדולה ולהתאפק עד שאביה יחזור מהעבודה אבל הפעם להפתעתה אמה הרשתה לה.
"אמא הכל בסדר?" אמה הנהנה
"אבא לא יבוא היום?"
"לא"

"אבל הוא חייב לבוא! הוא תמיד מגיע ביום ההולדת שלי. לא משנה כמה רחוק או באיזו מדינה הוא עובד הוא תמיד מגיע ביום ההולדת שלי ומביא לי מזכרת!"
"הוא רוצה לבוא והוא מוסר שהוא אוהב אותך אבל…"
"את הבטחת שיום ההולדת הזה יהיה היום הכי טוב בחיי אז אבא חייב להגיע!"
"אני יודעת, מצטערת אבל את יודעת הוא מהנדס מוכשר והם אמרו שהם צריכים את כל האנשים שהם יכולים להשיג כדי שיעזרו ב"מאמץ המלחמתי" הארור הזה"
"אני לא מבינה מה זה אומר"
"לקחו אותו לתותחנים" פלטה אמא ורצה לשירותים להתייפח. תמיד כשאמא בכתה היא בכתה בשירותים. הילדה אכלה כמה סוכריות ואפילו לקחה לק מהעוגה אך למרות הסוכר היה לה טעם מר בפה.
כעבור כמה דקות האם יצאה מהשירותים
"אמא אני יוצאת החוצה לשחק"
"בבקשה מדלן לא היום"
"את נתת לי את השמלה הלבנה המכוערת הזאת, אבא לא מגיע ועכשיו אסור לי אפילו לצאת?!"
"אני רוצה לספר לך משהו"
"זה יום ההולדת שלי ואני יוצאת החוצה!
הילדה החלה לרוץ לכיוון החלון והאם רצה אחריה הילדה הקטנה פתחה את החלון ולפני שהאם הספיקה להגיע אליה היא קפצה החוצה.
"מדלן! מדלן תחזרי!"

הילדה המשיכה לרוץ היה נדמה לה שהיא שומעת את אמה בוכה אך היא המשיכה לרוץ עד שלא יכלה יותר. לקח לה כמה שניות להסדיר את הנשימה שלה ואז הילדה החלה לחפש אחר חבריה אך היא לא מצאה אף אחד.
העיר נראתה מוזר מאוד היום. ראשית הרבה אנשים לבשו בגדים לבנים וכולם התנהגו בצורה מוזרה: חלקם התרוצצו מצד לצד נושאים חפצים, רהיטים, מובילים בעלי חיים. שורה ארוכה של אנשים העבירו שקי חול מיד ליד בשרשרת שלא נראה שיש לה סוף. אחרים הסתובבו שפולים, אבודים ובוכים. אבל הדבר שהכי הפריע לה בנוף זה ההיעדר המוחלט של הילדים: בדרך כלל בשעה כזאת ביום העיר היתה מלאה בילדים משחקים אבל היום כלום. הילדה הקטנה ניסתה לדבר עם כמה אנשים אך הם לא התיחסו אליה. היא שנאה שמבוגרים מתעלמים ממנה. היא זיהתה את מחמוד למרות שהוא ישב עם הגב אליה לפי הקלאנסווא האדומה, הוא תמיד לבש את אותה הקלאנסווא.
הילדה הקטנה התקרבה אליו הוא היה גבר גבוה ומרשים כבן 40 עם זקן שהגיע עד לחזה. מחמוד קרא מתוך ספר קטן תוך כדי מלמול.
"כיפ חאלק מחמוד?"
"אל חמדו לאלה" ענה לה; הם תמיד התחילו כך את השיחה
"תגיד מחמוד למה כולם מתנהגים היום כל כך מוזר?"
" את לא יודעת?"
"יודעת מה?"
"הייתי בטוח שאמא שלך תספר לך… היום זה היום!" הוא אמר בחיוך

"היום אני בת 6 אבל לא נראה לי שזה קשור… "
"היום אללה ישפוט אותנו את הצדיקים שהקפידו להתפלל ולקרוא בקוראן הוא יתגמל ואת הכופרים הרשעים הוא יעניש. לגביך אני לא בטוח אמממ…. בת6 אמרת?… אני צריך לבדוק את זה"
"אני לא מבינה, למה שאלוהים ישפוט אותי ביום ההולדת שלי?"
"לא לא אני חושב שלא הסברתי את עצמי כראוי…"
נשמעה צעקה "מדלן, מדלן!"
"אני חושב שאמא שלך מחפשת אותך "
"אני חיבת ללכת להתראות מחמוד"
ולפני שהוא הספיק לענות לה היא פתחה בריצה עד שהגיע לבית של סמי. היא התחבאה מאחורי ערמת חפצים ענקית שכללה ספות, חרבות עתיקות, שטיחים רקומים, חיות מפוחלצות שכמותן לא ראתה עד אז מעולם ועוד הרבה דברים שונים ומשונים. סמי היה אחד האנשים העשירים ביותר בעיר.
בגינה סמי ושלושת בניו חפרו במרץ. אם הילדה לא היתה מתנשפת היא כנראה היתה מתגלגלת מצחוק שכן סמי שסבל בבירור מעודף משקל נראה כאילו פניו האדומות כעגבנייה בשלה עלולות להתפוצץ בכל רגע. הילדה בחיים לא ראתה אותו עושה מאמץ פיזי כלשהו אפילו כדי לקנות מצרכים מהחנות הסמוכה הוא היה שולח את אחד העובדים שלו שרק יצטרך ללכת כמה שפחות .
"הי ילדה קטנה תסתלקי מפה!" צעק עליה סמי
"אני מתחבאת בבקשה אל תספר לאמא שלי שאני פה"
"אין לי זמן למשחקים שלך ובטח שלא היום, אברהם ישראל תבדקו שהיא לא לקחה כלום ותתחילו להעביר את ספת עור הצבי"
"מדלן! מדלן איפה את?!"

הילדה הבינה שאין טעם להתווכח והחלה לרוץ.
במהלך הריצה שלה שורת האנשים שהעבירו שקי חול מיד ליד המשיכה והמשיכה עד שהילדה זיהתה את הכנסייה ששם נראה שיש התקבצות גדולה של אנשים שסידרו את השקים בחומה.
"ילדה קטנה מה את עושה בחוץ ?כנסי פנימה!" צעק עליה גבר מגודל
"אני מתחבאת מאמא שלי"
"זה נראה לך זמן מתאים למשחקים שלך?" הוא התקרב ודחף אותה לתוך הכנסייה הילדה הקטנה נפלה ונחבטה בברכה, דמעות של כאב הציפו את עיניה.
"איוואן ראיתה את הבת שלי?"
"כן היא נכנסה לפני רגע"
מבעד לדמעות הילדה ראתה המוני אנשים בכנסייה רובם ילדים, נשים וזקנים היא זיהתה את חבריה. כל כך הרבה אנשים בכנסייה היא לא ראתה אף פעם אפילו לא בחג המולד. הנשים הדליקו נרות תוך כדי הצטלבות, הילדים זימרו והזקנים מלמלו בינם לבין עצמם.
האם מצאה את בתה הקטנה מסתכלת כמהופנטת על ציור הפסיפס הענק שבו מוצגת מריה הבתולה חובקת את ישו התינוק.
לבן תוקף שחור
שחור תוקף לבן
זה המשחק
“מדלן, מדלן סוף סוף מצאתי אותך"
"הילדה הקטנה חיבקה את אמא וקברה את פניה בחיקה והחלה לבכות.

"אני מצטערת, לא הייתי צריכה לברוח"

עמודי ברזל נוגעים בענן

נופלים במפולת של מוות

“קדימה כולם להיכנס אין עוד הרבה זמן!" משהו צעק
“זה בסדר הכל יהיה בסדר ילדה שלי" אמרה האם והחלה לבכות אף היא
פגזים כרעם החרישו
פגעו בעיר הלבנה
האם קפצה וגוננה על בתה הקטנה כשציור הפסיפס החל לקרוס
ענן של אש
פיח תופת
“אמא תראי השמלה נהפכה לאדומה"
אבק ושחור