למעשה זה התחיל כמבוסס על סיפור אמיתי, אבל ממש נכנסתי לזה וזרמתי. אני הגלה לכם משהו ותישבעו באמא ואבא וסבא וסבתא ובארנב החולני שאין לכם שלא תצחקו, די בכיתי שכתבתי את זה... פתטי, נכון, אבל זה מה יש... אז פליייייייייייייז תכתבו לי תגובה כי זה ממש ממש חשוב לי...

השלט על עץ הפיקוס הגדול

02/06/2013 716 צפיות אין תגובות
למעשה זה התחיל כמבוסס על סיפור אמיתי, אבל ממש נכנסתי לזה וזרמתי. אני הגלה לכם משהו ותישבעו באמא ואבא וסבא וסבתא ובארנב החולני שאין לכם שלא תצחקו, די בכיתי שכתבתי את זה... פתטי, נכון, אבל זה מה יש... אז פליייייייייייייז תכתבו לי תגובה כי זה ממש ממש חשוב לי...

אינני יודעת למה אני מספרת על זה, או למה אני כותבת כמו איזו סתומה, אבל אני עושה את זה. אולי הכתיבה עוזרת לי, או אולי רק פוגעת יותר. באתמ שאין לי מושג. אני בכל אופן מבולבלת לחלוטין מכל מה שקרה כאן. המשטרה הגיעה, ולילך בכתה, איך היא בכתה… אבל רגע, זה ההאמצע. אולי מוטב שהתחיל מ… מהסוף. טוב, אז כך. אם תיכנס לקיבוץ שלי, שנמצע בלב מדבר, ליד אילת, תפנה על יד הבמרכול ימינה, תעבור את הבית של ניצן, ותמשיך ישר ישר, תגיע אל עץ פיקוס גדול. לעץ הזה אני קוראת "עץ המתים". על העץ הזה (שנשטל ביום שהקימו את הקיבוץ) תולים תמיד שלטי אוול והזמנות ללוויות והזכרות וכאלה… רק שמעולם לא ציפיתי למצוע שם את השם עדי שפיר. עדי שפיר… איזה שם יפה לילדה יפה עוד יותר. היו לה זוג עיניים חומות נוצצות שתמיד הבריקו במין ניצוץ כה של להט, שער שחור ארוך וגולש שהיא תמיד שנאה ואני תמיד כינתי בה, זוג שפתיים שתמיד נראות כאילו הן רוצות לומר משהו משכבר הימים, ועור שזוף כמו הערביות (בלי גיזענות, כן? הן באמת ערביות) האלו שתמיד אני רואה בים ומתפללת שגם אני הוכל לזכות בגוון עור מוקה כזה. כן היא באמת הייתה ילדה מדהימה. גם ביופי גם באופי. אנחנו היינו חברות מגיל שנה, שנתיים… מי זוכר? סיפרו לי שברגע שהגעתי לפעוטון, התחלתי לבכות ולצרוח שאני רוצה הבייתה ושאני רוצה את אמא, ושום דבר לר הרגיע אותי מלבד.. כמובן, עדי. היינו החברות הכי טובות בעולם! קראו לנו 'הדבק' בגלל שתמיד היינו ביחד, עד הראשון בספטמבר. אתם בוודאי תוהים למה אני מדברת עליה בזמן עבר או מזכירה פתאום את אחד בספטבר, אז הרשו לי להסביר. עדי מאוד אהבה התעמלות קרקע,. היא הייתה גמישה כמו… גומי. חחח… צחקנו על זה הרבה פעם… אבל זה לא חשוב אכשיו. יום אחד (בראשון לספטמבר ליתר דיוק) חזרה עדי מהחוג שלה, כשפתאום איזה שיכור מסומם התנגש בה עם הרכב שלו וברח. המשטרה ומגן דוד אדום הגיעו בסופו של דבר כשהשכנה שהיתה לד המקרה שמעה גניחות משנות מכיוון הכביש וראתה עדי התקשרה אליהם. ניסו להחיות אותה ואפילו עשו היימליך כזה, אך… זה כבר היה מאוחר מידי. לילך, אמא שלה נשכבה על הגופה ולא זזה. היא פשוט בכתה כמו שלא ראיתי מישהו בוכה מעולם. בסופו של דבר קברו אותה בבית העלמין האזורי. ההלוויה הייתה נוראית. לילך לא הפסיקה לבכות, ודוד, אבא שלה, דיבר בלחש כאילו חשש שמא ירים את קולו וגם הוא יתחיל לבכות. בסופו של דבר שביקשו גם ממני לעלות, לחלוק עם עדי כבוד אחרון. התחתי במשהו כמו "עדי… עדי שלי… היא…" ומשם כבר די היבדתי שליטה עצמית. התחלתי לבכות באיסטריה ולצעוק שתחזור שאני צריכה אותה ושלא בגלל איזה אידיוט מסוממם הא צריכה לעזוב אותי ו… משם אני לא כל כך זוכרת. רק ש… הייתי באוטו וכולנו בכינו ביחד. לאחר מכן, בשלוש לפנות בוקר, לאחר שלה הצלחתי להרדם, יצעתי החוצה על הרחוב והלכתי. לאן, אינני זוכרת. פשוט… נתנתי לרגליים להוביל אותי. תחילה הלכתי לאט ושתקתי, מהרהרת. לאחר מכן הגברתי את קצב ההליכה, עוד ועוד ועוד, עד שהליכתי נהפכה לריצה ובכיתי בקול רם. בכיתי מהזעם, מהעצב, מהיאוש והתסכול. מהמחשבה שבין חיים ומוות מפריד קו כל כך דק, ושאילולא אידיוט אחד שנסע כמו חיה, עדי הייתה איתנו. רצתי ורצתי בערך עד שהשמש חצתה את קו האופק וצבעה את השחקים בצבעי הזריחה הקלושים ביותר, ואז קרסתי. לא הצלחתי לרוץ יותר. הייתי עייפה מידי והטשתי את עצמי. אבל לבכות לא הפסקתי. אומנם בשקט יותר, אבל הדמעות לא הפסיקו. ניסיתי לקום והושטתי יד קדימה במטרה לתפוס משהו כדי שהוכל לעלות בעזרתו, אך על מה שמצעתי היה גזע עץ מסוקס וגס. הרמתי ראשי וראיתי עץ. את עץ המתים מיתמר מעלי. התרוממתי לאט לאט והבטתי בשלט שמלפניי. אינני קראתי אות כולו, אבל… דבר אחד אני זוכרת. את השם עדי שפיר מתנוסס אליו בשחור על גבי לבן. ואז, אז זה הקה בי. אין יותר עדי. עדי מתה. כעסתי. פשוט כל כך כעסתי והזעם הציף את גופי. לקחתי את השלט ותלשטי אותו מן העץ. "זהו זה! אכשיו איש לא יוכל להגיד יותר שעדי מתה! הרי אם שמה לא תלוי שם כנראה שהיא בסדר." חשבתי לעצמי בניצחון. התכוונתי ללכת אבל אז הבנתי… שלא יעזור לי אם אני התלוש חמש מאות שלטים מאלף עצים… כלום כבר לא יחזיר את עדי. ועדי, כמו השם שלה הייתה פשוט תכשיט. היא קישטה את חיי בציבעי ורוד ואדום וכתום וצהוב וגרמה לי לשמוח. אבל זהו. נאבד לי התכשיט. הגיע איזה נהג טיפש וחתף לי אותו. לתמיד. ולא חשוב כמה יקר היה התכשיט, הוא לא לעולם יחזור. והיום, אני יושבת בחדר, מוקפת בתמונות של שתיינו, מחוייכות ומאושרות, וכותבת. ואני מתפללת, כל כך מתפללת, שעדי, עדי שלי, יום אחד תתקשר אלי כאילו לא קרה שום דבר, ואני השמע את הקול שלה ואבכה, והיא לא תבין למה ותנחם אותי… ושהכל יחזור להיות כמו פעם. אבל אני יודעת ששום דבר לא יעזור ושהאמת הקרה הקשה והכל כך אמיתית מתנוססת מולי ולעולם לא תשתנה. אומנם תדהה מעט אם הזמן, אך תישאר כפי שהיא. ואותן מילים אכזריות וחסרות נשמה חרוטות בליבי. עדי מתה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך