גם כשהטעם בפי נעלם, וגם כשנשמתי נעשתה קצרה, תמיד חיכיתי. גם כאשר כבר אמרו שצריך רק לספור את השעות, שעלי להנות מהרגעים האחרונים, תמיד חיכיתי. חיכיתי וחיכיתי. חיכיתי לך.

ורד אדום

27/10/2020 638 צפיות תגובה אחת
גם כשהטעם בפי נעלם, וגם כשנשמתי נעשתה קצרה, תמיד חיכיתי. גם כאשר כבר אמרו שצריך רק לספור את השעות, שעלי להנות מהרגעים האחרונים, תמיד חיכיתי. חיכיתי וחיכיתי. חיכיתי לך.

כשבאת בפעם הראשונה לא האמנתי.
כשבאת, עם השיער החום עטור התלתלים המקפצים בעליזות, עם העיניים הכחולות השלוות, עם החיוך השובב שמשחק בקצה פיך, לא האמנתי.
הזמן נעצר, הרוח דממה. ליבי האיץ את הפעימות, גופי רעד מהתרגשות. הרגע הזה, שבו אחזת בידי, זכור לי לתמיד. על רגעים כאלה קראתי בסיפורים, הרגע הקסום של אהבה ממבט ראשון, אך אף אחד כאלה לא הסביר באמת את ההרגשה. ואלי- דווקא אלי פנית. אני, הטרולית המוזרה. זאת שכולם מדברים עליה מאחורי גבה, זאת שיושבת כל הזמן, לבדה, בודדה. ההיא שבה מטיחים עלבונות, שאליה מפנים אצבע מאשימה בכל טעות.
לא האמנתי.
אבל זאת הייתה האמת. הרגשתי את דפיקות ליבך, חשתי באוויר החם היוצא מפיך, שפוגע בעורי, מרגיע אותו. באפי עלה הריח הנודף ממך, מעין ריח מתקתק, וניל דבש. שערותיך דיגדגו את אפי כשרכנת, תפסת אותי במהירות, והרגשתי כאילו אני נמצאת בפסגת העולם. זה היה מהיר, זה היה בלי הקדמה מוקדמת, אך הרגשתי מיד מה אני צריכה לעשות. שפתיך ריפרפו על שפתי, והלשונות שלנו נפגשנו.
תמיד שנאו אותי, לעגו לי, העליבו אותי. הייתי נשברת, מתמוטטת, בודדה בלי אף אחד.
אבל מהרגע שאתה הגעת…
זה היית אתה ואני מול כל העולם.
הרגעים היו ורודים, מאושרים. אביבים כל כך, כשתמיד הצלחת להשר עלי את אושרך. תמיד ידעתי להרגיע אותי, גם שהייתי הכי נסערת. היית קרן האור שלי, והיא חדרה את האפלה, וחדרה אותי. החיוך שלך חילחל לתוכי, העיניים שלך נחרטו בלילבי.
ואתה בחרת בי, דווקא בי. יכולת לבחור בכל אחת אחרת, אבל בחרת בי. אני הייתי האחת בשבילך, ואתה האחד בשבילי.
לא האמנתי.
והימים גררו ימים, השעות גררו שעות, אך מעולם לא האמנתי. זה היה קסום מכדי להיות אמיתי, זה היה מושלם.
"לא תעזוב אותי לעולם?" לחשתי לך.
"לעולם לא." השבת לי בלחישה גם אתה ומשכת אותי לנשיקה מסחררת. הרמת אותי באוויר, ושוב הרגשתי מלכת העולם, כי הייתי המלכה שלך.
ואז נתת לי את הורד, אדום העלים, וירוק הגבעול. גבוה ומתנשא בגאון.
"רק שהורד הזה יעזוב אותך," לחשת לי, ובגופי עבר רעד התרגשות. "רק שהעלה האחרון ינשור, רק אז אני יעלם."
ולא האמנתי.
אז עצמתי את עיני, ונתתי לעצמי להתרגש סוף סוף. סוף סוף, להאמין. לחייך ולא לדאוג.
וכשפקחתי את העיניים, אתה נעלמת.
כולם אמרו שזה נגמר, שהלכת לתמיד. לא הסכמתי להאמין.
אז חיכיתי.
חיכיתי לך.
חיפשתי בכל מקום, ידעתי שתבוא. לא הסכמתי להיפרד.
גם שהעלה הראשון השחיר.
גם לאחר שהתפורר ונשר.
גם כשהגבעול האפיר, ששהעלים נקרעו לחתיכות, גם אז המשכתי לחכות. חיכיתי לך.
גם כששערי החום התחיל להכהות, גם כשהפסקתי לגבוהה.
גם כששערי האפיר, גם כשכבר לא יכלתי ללכת.
גם כשהטעם בפי נעלם, וגם כשנשמתי נעשתה קצרה, תמיד חיכיתי. גם כאשר כבר אמרו שצריך רק לספור את השעות, שעלי להנות מהרגעים האחרונים, תמיד חיכיתי.
חיכיתי וחיכיתי.
חיכיתי לך.
והורד התחיל להעלם, נשאר רק העלה עלי בודדים, בהירים, כמעט לבנים.
הרגשתי את המוות דופקת על חלוני, הרגשתי כיצד איבריי מתנוונים.
ורק אז הסכמתי להאמין.
רק אז הסכמתי ליפרד.
רק אז.
ורגע לפני שעיני נסגרו, רגע לפני שנשמתי הופסקה, רגע לפני שליבי דמם, ראיתי את מראי האחרון.
והוא היה היחיד שגרם לדמעה להתגלגל על עיני.
עלה ורד אדום, על קבר לבן.


תגובות (1)

היי לכותבת המוכשרת של הסיפור הזה :)
קודם כל, מאוד נהניתי. יש בסיפור שלך משהו מאוד מרגש ועדין, והצלחת להרכיב עלילה מאוד מתוחכמת שלא מרגישה מאוד "עלילתית" אלא כמעט נצחית. בנוסף, פתחת כאן משהו שנשמע מאוד אישי ומאוד מתוך הלב שלך, וזו נדיבות נהדרת ומוערכת.
כן יש לי שתיים שלוש הערות קטנות.

* ההבדל בין "ש" ל"כש" – יש לך שגיאה חוזרת שוב-ושוב-ושוב. את כותבת "וגם ששערי האפיר" במקום "גם כששערי האפיר" וזה קורה פחות או יותר בכל שורה. "כש" הוא קצת כמו קיצור של "כאשר". נסי לקרוא על ההבדל בין שני המונחים דרך האקדמיה לעברית אם צריך. מעתיקה לך כאן הגדרה שמצאתי לתופעת הבלבול:
[ ש.. – תחילית הפותחת פסוקית (משפט זיקה):
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה" (מתוך ההגדה של פסח).

כש.. – תחילית הפותחת פסוקית זמן. פירושה – "כאשר":
"הלהקה 'כשניקו תתחיל לדבר' התחילה את דרכה כשהצליל השולט ברוק הישראלי היה 'רוקי' תוקפני". ]

ניסוחים מסורבלים – לפעמים כשאנחנו כותבים, המוח שלנו חושב יותר מהר מהאצבעות שלנו. אנחנו כותבים דווקא מהלב, ובינתיים המוח עסוק בלהתרכז. כל כך עסוק, שלפעמים מתפלקים לנו כל מיני ניסוחים מוזרים או שגיאות כתיב של חוסר תשומת לב. ניסוח מסורבל זה מן ניסוח ש"מצלצל לא נכון באוזן". משהו שנשמע פחות נאה מניסוח אחר. אפשר לזהות דברים כאלה בקלות כשמקריאים בקול-רם את הסיפור כדי לערוך אותו, ולבדוק אם יש טעויות. כשמקריאים דברים בקול רם קל יותר לזהות. אתן לך דוגמה למשפט "מסורבל" שמצאתי וניסוח חלופי לדוגמה.
הנה מה שאת כתבת:
[ורגע לפני שעיני נסגרו, רגע לפני שנשמתי הופסקה, רגע לפני שליבי דמם., ראיתי את מראי האחרון.]
הנה מה שאני שכתבתי:
[ורגע לפני שעצמתי עיניים. רגע לפני שנשמתי נעתקה. רגע לפני שלבי דמם. ראיתי את אותו רגע אחרון.]
למה שכתבתי את זה ככה? זה נשמע קצת יותר "נקי" וקצת יותר "נכון". הכל במרכאות, כן? זה עניין של טעם וריח. "ראיתי את מראי האחרון" נשמע מוזר, הכוונה לא ברורה… יש לך עוד כל מיני משפטים כאלה שם. ממליצה לעבור עליהם, לראות אולי יש דברים שאפשר לנסח אחרת.

דיאלוג ומרכאות – כשדמות אומרת משהו, אנחנו פותחים מרכאות. בתוך מרכאות, תמיד יבוא סימן פיסוק, בסופן. עשית זאת מאוד יפה, אבל שימי לב שיש חשיבות (זה הכי התקטננות, אבל רק בגלל שאת דווקא כן פיסקת מצויין) לסימן הפיסוק שמגיע בתוך המרכאות. אם אחרי המרכאות יש משהו כמו [הוא אמר, היא אמרה, הוא לחש, היא צרחה] וכן הלאה, משהו שקשור ישירות לנאמר בתוך המרכאות, יהיה פסיק. לא נקודה. אם מה שמגיע אחרי המרכאות לא קשור למה שנאמר בתוכן, אפשר לשים נקודה. אני אתן לך דוגמאות. את כתבת:
[“רק שהורד הזה יעזוב אותך.” לחשת לי, ובגופי עבר רעד התרגשות. ]
והנה השכתוב שלי:
["רק כשהורד הזה יעזוב אותך," לחשת לי ובגופי עבר רעד נרגש.]
מה עשיתי? תיקנתי את הפיסוק, "ניקיתי" ניסוחים ושמתי פסיק בתוך המרכאות, כי מה שבא אחריהן זה "לחשת לי".

את כותבת מהמם ומחכה לקרוא עוד מהסיפורים המעולים שלך :) המשיכי לכתוב!

27/10/2020 14:29
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך