זמני

בס"ד

"אמא, הוא עשה לי…" "אמא, היא לקחה לי…"
תמיד אני נאנחת בלבי בהודיה כאשר הקטנים שלי רבים. כי זה אומר שהכול תקין.
גם כאשר אימהות אחרות נאנחות ורוטנות אל מול תעלולי ילדיהם בלב כבד כי הם שובבים, לא אני.
אני מודה תמיד לה' על רגעי המשפחה הקטנים האלה. נותנת לקטנים להשתובב מולי וכמעט אף פעם לא מפרידה, זה בדרך כלל דועך לבד הרבה לפני שמתחילה מריבה משמעותית. כל אחר צהריים קטנוני כזה ממלא אותי אושר, כי אני תמיד מפחדת שזה ייגמר.
אני אף פעם לא בטוחה מתי ייפול עלי הרעם הבא. המכה הבאה. אני לא נותנת לעצמי ליהנות לגמרי מחשש שזה יגמר פתאום. לא אוכל לתת לעצמי להיסחף, כי ברגע שארגיש בטוחה המוגנות הזו תיגמר.

כאשר בעלי כורך את ידו על כתפי ומחייך אלי, רגוע ומרוצה זה המקום היחיד שבו אני מסוגלת לבטוח.
רק שנינו, והשפה שלנו. שלא שייכת לאף אחד אחר.
אבל בכל זאת, לפעמים תופסת אותי הבהלה הזו, בציפורניים, בציפורניים הקרות של האימה, ומה אם יקרה אסון? הוא יכול ליפול עלינו בכל רגע, משהו יקרה, משהו תמיד קורה.

אז כאשר אני מחכה באולם המתנה בבית החולים, בני לצידי, שקט שלא כהרגלו, ומחכה שיודיעו לי על המצב של בתי, והרגשתי את הצביטה הזו בלב שמארכת ומתארכת ומתארכת….

בעלי מגיע, כולו סתור ומבוהל, מחליף מילים קצרות עם הרופא. אני מתכווצת כולי בכיסאי. ידעתי, ידעתי שזה יגיע לי. אני אמא רעה. אישה רעה. הוא לא יבטח בי יותר, אני לא צריכה לשמור על ילדים…

הוא מתיישב לידי, ומחייך אלי כמעט ברוגע. איך? לכל הרוחות? איך הוא יכול להיות רגוע במצב כזה? הוא נותן לבני כסף ושולח אותו למשחקייה. אני נועצת עיניים בבני השועט בשמחה במסדרון. וקופצת בבהלה כאשר בעלי מחבק אותי. חיבוק קטן.

"יהיה בסדר. זה רק גבס ביד"
דמעות שעצרתי עד עכשיו פורצות וזולגות ללא מעצור.
"בסדר? איך בסדר? זה הכול באשמתי! אני גרמתי לזה!"
הוא מחזיק בי חזק ומביט לתוך עיני, לא נותן לי להתחמק.
"זו לא אשמתך! תפסיקי להאשים את עצמך! היא רק נפלה מהנדנדה, זה יכול לקרות לכל ילד."
"אבל אני נדנדתי אותה, אני אחראית לזה. הייתי צריכה להיות עדינה יותר, או לא להרשות לה, או-"
"או מה? להחזיק אותה סגורה בבית?" קולו נעשה רך "את האמא הכי נפלאה בעולם. תפסיקי להכות את עצמך, בבקשה, תפסיקי לפחד שהכול יברח לך. היום זה היום. מה שהיה היה. התגברת על זה. אני אוהב אותך. הילדים אוהבים אותך. זה לא בעל משמעות עבורך?"
"זה הכי משמעותי עבורי". אני מנגבת את עיני. "אתה, הילדים, אתם הכל בשבילי, לא אוכל לאבד אתכם, אתם חשובים לי יותר מהעבודה, יותר מהציור, יותר מחיי."
"אז אם את אוהבת אותי. ואני אוהב אותך. ויש לנו ילדים נפלאים וכולנו ביחד. בבקשה תפסיקי לפחד, ותפסיקי להאשים את עצמך בכל מה שקורה?"
התחלתי להרגע, כמה שאני אוהבת אותו.
"אני אנסה" הבטחתי. התנחמתי בחיבוקו, מילותיו עוטפות אותי בכל החום שנזקקתי לו, ונסחפתי.