יום הזיכרון האישי

"קמתי מהמיטה הנוחה יחסית במהירות, אחרי שמעט נחתי.
נעלתי את נעלי הבית הסגורים,
שפשפתי את עיניי, גם במהירות,
והסתכלתי על הקיר הלבן,
בזמן שגשם עז טפטף בחוץ.
הקיר הלבן שלך, בני היקר.
הקיר שמלא בתמונות שלך מכל השנים הקצרות שהן חיית.
שמתי לב שהתמונה שממוקמת בצד הימני ביותר בקיר התעקמה.
הלכתי לעברה באטיות.
כבר ציפיתי לדמעות. למחשבות ולזיכרונות שיצופו בחזרה בראשי,
מחשבות וזיכרונות שתמיד קיימים אצלי,
אך כשאני רואה תמונות שלך,
סרטונים שלך,
ומידע שמקרנים עליך ביום הזיכרון,
הם עולים אל על.
יישרתי עם שתי ידיי את התמונה.
תמונה שלך, כשהיית בן שלוש.
בסלון של הבית הישן,
הבית בו התחלת את חייך הקצרים,
יושב על השטיח הכחול והישן,
בפיג'מת פסים לבנים על רקע חום,
וג'ירפה מוקטנת שהודפסה באמצע.
בהיתי ישירות על התמונה,
הרגשתי איך הדמעות עומדות להתפרץ בכל הכוח,
אבל עצרתי.
רציתי לשמור אותן לרגע הנכון באמת.
צעדתי אחורה, שוב באטיות,
עד שהגעתי בחזרה אל המיטה.
הסתכלתי במבט פנוראמי על כל התמונות.
ונזכרתי.
נזכרתי שהיום התאריך, שבמקרה, הוא גם שלך.
התאריך בו יום אחד בשנה לא רק המשפחה,
אלא כולם ינציחו אותך,
ויהיו עצובים על מותך ועל מות חבריך.
אז כן,
יצא במזל ששמרתי את הדמעות לרגע הנכון.
אך היום,
באותו בוקר יום שלישי,
אחרי שאותם רגעים קרו,
החלטתי להתחיל את יום הזיכרון האישי שלי.
לפתוח ארגזים ובהם חפצייך,
לראות תמונות מכל חייך,
לעשות מיני דברים שאהבת לעשות לבד, ואיתי,
כשברקע כל השירים העצובים,
כל אלה ינציחו אותך בכבוד.
אני לא אשקר,
בכל פעם שעשיתי משהו אחר,
הדמעות איימו לצאת,
והפחד לחזור לאותו מצב בו שלושת הקצינים הודיעו לי על מותך, הפציע.

בני,
בפעם אחרת אפרט לך מה מצאתי השנה,
ומה עבר עליי במהלך היום זיכרון האישי שלי.
אני ואבא ממהרים לטקס,
בו יזכירו אותך.
גם אחריו אכתוב לך, כמובן,
כמו בכל שנה.
אוהבת אותך תמיד,
עד המוות ומעבר"

אילנה סגרה את יומנה.
"בועז אני כבר מגיעה. אני מוכנה"
"מהר" אמר בעלה, בועז.
אילנה הצמיד את שפתיה אל היומן ונישקה אותו בחוזקה.
היא פתחה את המגירה שנצמדה לצידה הימנית של השולחן,
הניחה את היומן באמצע המגירה,
סגרה אותה לאט,
והחלה להתקדם לעבר היציאה מהחדר.