יומן בניו יורק 2: הביקור

פרולוג:
17:40. אותה השעה בה תושבי ניו יורק חוזרים מעבודתם הקשה אל ביתם. השעה בה אימהות מנדנדות את עגלת תינוקן ומשוחחות זו עם זו על החיים ועל הכל, מרכלות, מלבנות ומתווכחות. אותה השעה בה אבי לבטח כבר ישן בחדר בית המלון בכדי לאזור כוחות לקראת תפיסת המחבל המסתובב חופשי ברוסיה. כבר טבח בעשרות אנשים והספיק להרוס מבנים רבים, ואל המשימה הגדולה גויס אבי. אני חש גאווה. גאווה עצומה. אך אני חושש לגורלו של אבי. לא יכול לקרות לו כלום, הבטחתי לעצמי. הוא ישמור על עצמו, אני מכיר אותו.
שקט. דממה בחדר בית החולים מחלקת יולדות. ואז צווחות קולניות וצורמניות, שלבטח היו מחרישות את אוזניי, אלמלא הייתי קם בהתרגשות לפגוש את הרך שרק נולד, אחי שלי. ליבי פועם בעוצמה של 1000 BPM. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני צועד לעבר חדר היולדות, ונכנס בדלת. יד חזקה לופתת אותי, מונעת ממני להיכנס. "אין ביקור של קרובי משפחה בינתיים. המטופלת צריכה להתאושש", מסביר השומר שעמד זקוף כולו, עם מדי נציג הביטחון הרשמיים. "אבל אני רוצה לראות את אחי", ניסיתי לשכנעו. "אני מבין ללבך, חמוד", אמר נציג הביטחון, "אך אסור לאף אחד מלבד הרופא להיכנס בינתיים. אמך צריכה לנוח…"
כמה הרגשתי את כל התקוות מתנפצות. כמה חלמתי על הרגע בו אפגוש את אחי, בו אאחז ביד הקטנה ואשיר שיר ערש ערב, והנה איני יכול להיכנס לראותו. אני גם מצטער. מצטער על שאבי אינו יכול לראות את הרך הנולד, בנו הקטן. לפני לכתו למשימה שקיבל, ציין באוזני אמא, "כל כך אני רוצה לראות את בני שייוולד, ואין ביכולתי לעשות מאומה. אעשה את כל המאמצים ואת המרב כדי שאוכל להגיע לפני הלידה המיוחלת, אך קשה לי להאמין שאני אגיע. בכל מקרה, כשהרך ייוולד אני רוצה שתענדי עליו את השרשרת הזו. אני רוצה שיידע שיש לו אבא אוהב ותומך שדואג לו ורוצה בטובתו. אני כל כך מצטער שלא אוכל לראות את הרגע הכל כך חשוב הזה". ובאומרו זאת דמעות מספר ירדו על פניו. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה ומתחבר לצד הרגשי שבו. איך דמיינתי את אבי עכשיו, פה איתי, מחכה לרגע בו נוכל להיכנס לראות את הילוד.
גם דאגתי לאמי. אמי שסבלה תשעה חודשים ויום אחד, ועכשיו עוברת גיהינום. כאבים חזקים. האמנתי בה שתצליח להתגבר עליהם ולא תקרוס ותתחלה, אך דאגתי לה ממש מעמקי ליבי. אחי הקטן שכבר היה בן 10 והתחיל ללכת לבית הספר, ישב איתי וחשב מחשבות משל עצמו.
לפתע, נזכרתי בזיכרון ישן ועמום. ראיתי את עצמי עומד מלפני צוק, משקיף על נחל שוצף וגועש, מביט לאחור ורואה את משפחתי משחקים ונהנים. וכאילו כדי לשכוח את התמונה המלאה, המצאתי סוף אחר לסיפור. ראיתי בדמיוני את עצמי חוזר למחצלת, אל משפחתי ומצטרף אל שמחתם. איני יודע למה, אבל באותו הרגע בביה"ח, הרגשתי תקווה, תקווה חדשה, שממלאת את ליבי ומרפאת את פצעיי.
יהיה לי אח קטן, חשבתי. איזה מרגש! הוא דור ההמשך. הוא ימשיך את פועלם של הוריי לעת שיזקינו וייפלו למשכב. אך למה להתעסק בעתיד, אם ההווה יותר חשוב?
אני מרגיש טפיחת שכם חזקה במיוחד. אני כבר יודע שזהו קצין הביטחון. הוא לוחש לי דבר מה, שלאחריו אני קם ממקומי, קורא בקול שמח "טומי, בוא", ורץ אל עבר חדר היולדות. במהרה טומי אף הוא נכנס אל החדר מהמסדרון, מתרגש עד מאוד.
אני מביט אל הרך הילוד. הרך שרק לפני רגע קט נולד. אני נוגע בו. הוא מתחיל לייבב. אני נלחץ. איך זה שאחי שלי, שיש בינינו קשר דם, דוחה אותי ולא רוצה בי כאחיו. איך זה שהוא, אחי בן היום הראשון, כועס עלי. ולמה הוא כועס עלי? מה עשיתי לו רע שהוא כך מתנכל אליי? ובזמן שמחשבות אלו חולפות במוחי, אמי מנסה להרגיעו. ואני מסתכל עליהם מקרוב, אבל מרגיש קצת רחוק. אני מבין שאני אהיה יותר קרוב אליו בהמשך, ושהוא מתנכל אליי בגלל שאור העולם חדש לו. אני מחייך חיוך רחב, ומביט בדמיוני על הדגים למטה. היו שלום, אני אומר בראשי, ולא בטוח למי אני אומר זאת. אם לדגים, או למחשבות הנקמניות והדיכאוניות שמשתלטות עליי לעיתים. באומרי לאמי, "אני שמח שאת מרגישה טוב, אמא" אני יוצא את החדר יחד עם אחי הבוגר אל עולם חדש, אחר ושונה, לא רק בשביל אחי התינוק, אלא גם בשבילי. הצעידה אל עבר האור, אל עבר הדלת היא מרגשת, אך גם קשה, אצטרך להיאחז במשהו יציב כדי לא למעוד וליפול. אני מביט לתקרה, ומדמיין את השמיים מעליהם. אני מסתכל על אור השמש הבוהק, המלווה אותי אל דרך חדשה.

פרק ראשון: הפריצה
00:00. לילה. שקט מוחלט. איני יכול לשמוע אפילו את קולות הציפורים שבמשך היום מצווחות כה חזק. אני מפחד. אני טומן את ראשי בכרית ונושם. אני מפחד פן יבוא גנב אל ביתי. אני מפסיק לדמיין. אני חושב על אירוע שמח. כולנו בבריכה בפינת הרחוב משחקים ונהנים. ולפתע נהיה חשוך ואני חוזר לפחד. ופתאום גם יש אישור לחששותיי. אני שומע מישהו עולה במדרגות. אני מתאמץ לא לנשום, פן אותו איש ישמעני ויעשה לי משהו רע. מה עוללנו שאותו איש בא אלינו בשעה מאוחרת כזאת? ומה יש לגנוב אצלנו? איני יודע לענות על תשובות אלו. מה שאני כן יודע זה שהאיש נמצא כבר ליד חדרי והנה- הוא נעצר. אין רעש, אין את חריקת הנעל על פני הרצפה. אני מוסיף לדמיין בראשי את האיש הולך, ולפתע מבחין בנעל בוהקת, מול חדרי, בחריץ הקטן בין הדלת לפתח. הנעל נעצרת ואני מפנה את מבטי מעלה. איני רואה דבר. אולי האיש לבוש בבגדי שחורים? ואולי הוא לובש מסיכה? ואולי אין לו פנים- ואם כך הדבר הרי שזהו אינו איש, כי לאיש חייבים להיות פנים וגפיים-? אולי זה סתם מקל שאליו מחוברת נעל? מיד ביטלתי את האפשרות הזאת. מי ירצה להסתובב עם מקל ונעל? לאיזו מטרה הוא עושה את זה? כדי להפחיד אנשים?
אני כבר נושם. שואף ומוציא וכן הלאה. נרגע לאט – לאט. כבר הנעל הבוהקת לא נראית. או רואה ולא נראית. אני עוצם עיניים, נשכב על הגב, ומוסיף לחשוב וללבן את הדברים. אך אט – אט חוט הדמיון שלי עוצר ומושך אותי בחבלי קסם אל מעמקי החלומות הכי עמוקים. אני שוחה בתוך זרם האמת, תוך שמחשבות מתנתקות ממני אט – אט, ומוחי הופך לחמאה נמסה, וממשיך להתרכך עד שכולו מים. ובתוך מים אלו, אני שוחה אל עבר התשובה. ונרדם.
* * *
בבוקר, ירדתי למטבח והכנתי לי כוס קפה חם ומהביל עם חלב קר. תוך שאני לוגם מהקפה בלגימות קצובות אני חושב על דברי אמש. במהרה, אני מפנה את עיסוקיי לקריאת הטור היומי בעיתון שאני כל – כך אוהב. הפעם מדובר בשאלה שמעמידה את שכיחות הקנייה באינטרנט בסכנה. אני ממשיך ללגום מהקפה, שם מוזיקה מרגיעה של בוקר ונושם עמוק את ריח הפרחים בגינתנו הקטנה. אני נושם את ריח החופש, את ריח החירות. עכשיו חופש הפסחא, כלומר חופש מלימודים מעייפים וקשים. אמנם רק אתנחתא קצרה, אך גם זה משהו.
עוד יומיים, אנחנו נוסעים לבקר את אבי ברוסיה. החלטה ספונטנית, שמטרתה להעלים את הגעגועים הרבים שתוקפים אותנו. נחזור כמה ימים לאחר סוף החופש. עוד לא התחלתי לארוז. איני יודע מה לשים במזוודה. ספר? יומן? עטים? כדור – ים? נוסף לכך, אני מבולבל ועייף. על אף שקמתי בימים האחרונים מאוחר, יש לי מחשבות ודאגות רבות מידי על התינוק החדש- שהוא אחי החדש ושאמי מטפלת בו לבדה בינתיים- ועל אבי שהעמיד את עצמו בפני סכנה כאשר נשלח לרוסיה למשימת הבילוש אחר המחבל. אני דואג לאמי העייפה מביצוע מטלות הבית ונוסף על כך גם מהטיפול באחי הקטן. אני מגייס את כל כולי כדי לעזור לה, אבל אני עדיין רואה שהיא עומדת להישבר. ואני דואג לה מאוד.

איני יודע אם המחשבות שחשבתי עכשיו הקפיצו אותי ממקומי, או הקפה, אך מיד התחשק לי לקפוץ לגינה ולקטוף עלים לתה חם ומהביל עם חלב קר. רציתי לעזור לאמי להתארגן לשעת התה- 16:00-, אותו מנהג ישן מחיינו בלונדון, שאבי ניסה להדחיק, אך אמי וגם אני לא יכולנו, ושימרנו את המנהג, גם נמשיך כך, כי בסך הכל זה מחמם את הלב.
בבואי לדלת האחורית המובילה לגינה, הבחנתי בחבילה אפורה על שולחן המטבח, ניצבת דוממת כאילו מחכה שמישהו יפתח אותה. לפתע נזכרתי בזיכרון ישן מאוד. זכרתי את סשה ואת המעטפה השחורה והסודית ואת האקדח שנמצא בחדרו של אבי. כל אלו ייחרטו בליבי לעד, ומהתבונני בקופסה האפורה החשודה ליבי נמלא דמעות שמחה עצובות.

פרק שני: הטיסה
השעה 14:30 בצהריים. אני ואחי ושתי מזוודות לצידנו, עומדים בתור העלייה למטוס. אני נרגש כולי, על חזי מודבק דגל אמריקה, סמל למאבקים ולמלחמות שהובילו לעצמאותה של ארצות הברית. איני שמתי את דגל לונדון על חזי, כי אני מרגיש מרוחק קמעה ולא קשור לאנגלייה. אמנם נשארו הזיכרונות, המנהגים וההרגלים, אך איני רואה עצמי כתושב בריטניה.
המוני אנשים עומדים פה בתור בשדה התעופה, הממוקם מספר קילומטרים מניו – יורק. המוני אנשים, ולכל איש טבע שונה. כאלו הלועסים מסטיק וזורקים אותו על הרצפה הממורקת, ומנגד כאלו שניתן לקחת מהם השראה ודוגמה לכל דבר. אנו, כלומר אני, מנסה לקחת השראה מהם. כל מה שאכלתי עד כה- במידה ונשארו שאריות- זרקתי לפח בצורה מכבדת. כשמתקרבת אישה זקנה אל מקום מושבי באוטובוס, אני מפנה לה את מקומי. יחסית לאחרים בעיר, אני מתורבת. אני לא מפריע לאף אחד, מנסה להיות נחמד לכולם ומנומס, ולא להיות בהמה ופרא – אדם.
בדרכי לבית – הספר לדוגמה, אני מרכיב את האוזניות על ראשי ומקשיב למוזיקה- לרוב קלאסית-, שסוחפת אותי כמו גל. בשנייה שאני לוחץ על הלחצן שמפעיל את המוזיקה, אני נשאב לתוכה במערבולת קסמים ושומע את הגלים רוחשים בחדווה ונהנה. כך אני אוהב להתחיל את הבוקר. ברוגע ובנעימים.
"ילד צעיר, דרכונים בבקשה!!!" הפריע קולה של הדיילת למחשבותיי המתנגנות בראשי. מרוב ששקעתי אל ים המחשבות שלי, כבר התקדם התור הארוך והגיע תורנו לעלות למטוס. הוצאתי את הדרכונים שלי ושל אחי ולאחר שהדיילת חתמה עליהם, עלינו למטוס, מסירים הדאגה מליבנו.
וכך. אני ואחי שגדל כבר וכעת הוא מספיק בוגר כדי לטוס לבדו. שנינו אנו על מטוס בדרכינו לרוסיה העצומה. בתחילה, אמי נלחצה מהרעיון שנטוס לבדנו וחששה מאוד, אך גם לא יכלה לעשות מאומה, כי אנו כבר ילדים גדולים וקשה למנוע מאתנו לעשות דברים שאנו רוצים לעשותם. נוסף לכך, היא עצמה לא יכלה בלאו הכי לצאת איתנו למסע, כי היא צריכה לשמור על האח החדש ולהקדיש לו את מירב הזמן, כדי שירגיש שיש לו משפחה אוהבת המגינה עליו.
"נוסעים נכבדים", בקע מתוך הרמקולים קול הדיילת הרציני. "נא לחגור חגורות בטיחות ולהדקן, ואף לכבות טלפונים ניידים- רק בעת ההמראה. אנו, הדיילות והטייס מאחלים לכולכם טיסה נעימה".
ההמראה עברה בשלום, וכשהגענו כבר למרומי השמיים היינו מרוכזים בסרט ההדרכה של צוות המטוס, בו צפינו בעיון ובקשב רב. היה בי פחד מסויים, בעיקר על אחי הקטן ממני. אני הבוגר והאחראי משנינו ועלי להבטיח את שלומו של אחי. מה יקרה אם ניאלץ לצנוח מהמטוס, במידה ותהיה בו תקלה? או אם אחי יקיא לפתע וירגיש בכי רע?
לא רציתי לחשוב על כך וגם לא רציתי להדאיג את אחי, ולכן רק אחזתי בידו- שרעדה, מה שככל הנראה נבע מפחד- וחשבתי על דברים אחרים.
לפתע, חשבתי שוב על אמי. היא ודאי סובלת מאוד. ודאי יש לה ייסורי מצפון כבדים על כך ששלחה אותנו לבדנו לרוסיה הגדולה והשוממה, שאין בה איש שאנחנו מכירים מלבד אבא. לא די בזאת אלא שהוא מסתובב בסמטאות מסוכנות. אמנם לא נצטרף אליו בחיפושיו אחר המחבל, אך נשהה במלון בו הוא לן, שוודאי נמצא אף הוא במקום שומם יחסית.
לאחר יום קשה של חרדות ולבטים, של דאגה לאחיי- הן הקטן והן הגדול- ולאמי נעצמו עייני העייפות שבסך הכל ביקשו מנוחה קצרה, טרם ההגעה ליעדינו.

פרק שלישי: השומר המסור
הגענו לבירת רוסיה- הלא היא מוסקבה- בשלום. ליבי הוריד הילוך, פעימותיו נרגעו והצלחתי סוף סוף לנשום לרווחה. עת ידי אוחזת ביד אחי, הלכנו עם מזוודותינו- כל אחד עם המזוודה שלו- אל עבר המונית הפרטית שהזמנו מבעוד מועד, המונית שתוביל אותנו אל בית המלון בו שוהה אבי. מרחוק כבר נפנף לנו נהג המונית לשלום. הגברנו את קצב צעדינו, והופ! אנחנו כבר יושבים במונית. הנהג נוסע ונוסע, ולא עוצר לרגע אחד כדי שנוכל להסתכל על הנוף הזר לעינינו. מזווית עיני אני רואה איזה נוף יפה מתפרש מבעד לחלון. הכל ירוק! המבנים מדהימים! ארכיטקטורה מצוינת!
אני נפעם. אני רוצה להגיד לנהג שהוא התברך בארץ כל כך יפה, אך אני נוצר את לשוני בפי ולא אומר מילה, מלבד: "אתה יודע את הכתובת למלון, הלא כן?" "יודע, יודע", השיב הנהג באנגלית דלה. הוא נראה רגוע, שותה מבקבוק הוודקה שלו- הרוסים אוהבים לשתות…- "אתה אל תדאג, בחורצ'יק. דיברתי עם אמך בטלפון והיא סומכת עליי בעיניים עצומות שאביא אתכם ליעדכם בשלום". קצת נרגעתי. אבל עדיין, בתוך הלב, הרגשתי מרומה. לא הייתי בטוח כל כך שהוא יביא אותנו ליעדינו, או אולי כן, אבל לא בשלום. הנהג כבר נראה שתוי, ולא רציתי שיעשה תאונה. דאגתי לאחי. הבטתי בו. הוא נראה כה מבוהל ומפוחד, ומכונס בתוך עצמו כמו חילזון בקונכייתו.
ניסיתי להרגיע אותו, אך המבט המבוהל עדיין נצנץ מעיניו, והבנתי שהוא צריך זמן להתרגל לרעיון שאנחנו לבד פה, ברוסיה, לבטח עד שנמצא את אבינו, שבקרבתו אנו מרגישים בטוחים ומוגנים יותר.
"הגענו חבריא'ס", חייך הנהג חיוך מבודח, דבר שרימז על היותו שתוי עד מעל הראש. "תודה רבה", ניצלתי רגע כדי להפגין את נימוסיי, וכן גם אחי שהתעורר מיד. "הלא דבר, בחורצ'יק. אינך צריך להחזיר לי דבר, כי סיכמתי הכל עם אמך. להתראות ותיהנו מביקורכם. רוסיה ארץ מדהימה". ובאומרו זאת, פתחנו את דלת המונית ואיחלנו לו דרך צלחה ולהתראות.
בצאתנו מהמונית, יכולנו סוף כל סוף להסתכל סביבנו ולשאוף את הנוף החדש אל קרבינו. יכולנו להירגע, לנשום עמוק ולהוציא את כל המתח שהיה חבוי כל הזמן הזה בעמקי ליבנו. יכולנו לשמוח על שהגענו ליעדינו בשלום. אבל לא עשינו כן, אלא להפך. במקום להירגע, התחלנו להילחץ. מולנו לא ראינו דבר מלבד עמודי חשמל ותאורה מינימליסטית שעמדו בדד ברחוב צר ואפל. כשהתקדמנו קמעה להמשך הרחוב הבחנו בבניין עתיק – יומין שלבניו מטו לנפול, בניין יחיד בשממה שהקיפה אותנו. פחד החל לחלחל לליבנו. איפה אנחנו נמצאים? מה זה המקום הזה? פה אבא מתגורר, אוכל ולן? ומה עם כל זה טעות? אולי הנהג, שחזר והבטיח שיביא אותם למקום הנכון, התבלבל בדרכו ומרוב שכרותו הביא אותם למקום נידח זה?
כעסתי על הנהג כל – כך על שהסיע אותנו בעודו שיכור, מעשה שגרם לנו להסתובב מפוחדים באיזו סמטה מפחידה. אך מכיוון שלא היה בידי מה לעשות, התחלנו ללכת לעבר הבניין העתיק. הגענו במהרה לפתח הבניין הנידח, האפל והמפחיד, ותוך כדי הליכה הבחנו שהשמיים נהיים קודרים יותר ויותר ושהשמש מתחילה לשקוע בים.
מולנו, בכניסה האפלה, ראינו שומר יושב איתן על שתי רגליו וממצמץ לקראתנו, כמי שמנסה להבחין אם הוא רשאי לתת לנו להיכנס או לאו. היה זה שומר מיוחד. זה לא היה שומר עם מדים, רובה והכל, אלא מישהו אחר לגמרי. הסתכלנו בו ופערנו את פינו בתדהמה. מי שראינו מולנו, היה למרבה הפלא, כלב – שמירה.

פרק רביעי: היהלום שבכתר
למשך מספר דקות, השתרר שקט מוחלט בינינו ובין הכלב. כלב גדול היה הוא, מסיבי וחזק, יושב בנינוחות על הרצפה הישנה, שמרבית מאריחיה נסדקו, וסוקר אותנו מכף רגל ועד ראש. לא הבנו מה קורה, ולפני שהבנו הכלב כבר התנער מישיבתו וקרב אלינו. זענו באי – נוחות. הוא הגיע קרוב אלי, קירב את חוטמו הקטן אל ידי והריח. במהרה, ליקק את ידי. מידע קודם ידעתי שמרבית מהכלבים מלקקים אנשים לאות שמחה והכרה. לכן, החזרתי לכלבלב ליטוף והרגשתי יותר בנוח במחציתו. לעומתי, אחי היה מודאג ומפוחד ביותר. אמרתי לו, "טומי, אל תהיה מודאג. ניכנס פנימה, נחפש את אבא ואז נרגיש הרבה יותר בטוחים. ניקח את הכלב איתנו, כדי שלא נפחד". אך את טומי כל זה לא שכנע והוא המשיך לבכות חרש. הוא שאל, "ומה אם לא נמצא אותו פה?" לא ידעתי מה לענות לו. אך הכלב, כאילו כדי לנחם, קרב אליו לפתע וליקק את פניו. טומי רק בכה יותר חזק וניגב את הרוק מפניו. הסתכלתי עליו ברחמים וחשבתי: אולי זאת הייתה טעות לטוס לרוסיה כדי לפגוש את אבא. בלאו הכי אבא שלי היה חוזר לניו – יורק במוקדם או במאוחר.
לא הבנתי איך המחשבה הזאת קפצה לי לראש, אבל פתאום חשבתי עוד הפעם על אמי המסכנה שנאלצה להישאר בבית, בעוד בעלה ובניה נמצאים בתוך הסכנה. התחננתי שתסכים לי לצאת לטיול הזה, רק בשביל להוכיח לעצמי שאני טוב ויכול לעשות הכל ולא מפחד משום דבר, אלא מעז.
מחשבותיי נקטעו כאשר דלת הבניין נפתחה. קפצתי ממקומי, אך כשהסתובבתי לראות מי הוא העומד בפתח, חייכתי ורצתי לחבק את אבי. אבן נגולה מעל ליבי. הזלתי דמעה אך במהרה ניגבתיה והבטתי על אבי. אבי הגיבור. לא היה אכפת לי באותו רגע אם הוא הצליח ללכוד את המחבל או לאו. רק התבוננתי באבי, בתווי פניו המשורטטים, בסיבי זקנו ושפמו, ורציתי גם כאלו. רציתי לרכוש את כישרונו הגדול- היה אמיץ והעז לעשות!

* * *
עמדתי בתוך אחד החדרים בבניין הנטוש והתבוננתי באחי, טומי שישן על מיטת עץ והתכסה בשמיכה החמה. גם אני הייתי פעם כמוהו, חשבתי. גם אני הייתי ילד שהיה זקוק לחום ומשפחתיות, ילד שבכה מכל דבר קטן. אך כעת אני שונה. התבגרתי. הבנתי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא לא זהב, כסף ועושר. הדבר שעושה בן – אדם מאושר באמת, מעמקי ליבו, הוא אך ורק האהבה. וכמו שהוריי אוהבים אותי- אמי שדואגת לי ואבי שמלמד אותי כיצד להיות עצמאי (הוא הדגים לי זאת הן במעבר לניו יורק והן בטיול לרוסיה ואני בטוח גם שבאירועים נוספים)- ובכן, כמו שהוריי אוהבים אותי ושומרים עלי, כך אני אוהב את אחי ודואג לו ושומר עליו, וכך גם אשמור על אחי התינוק. אשחק איתו, אקרא לו סיפור ובגיל יותר מאוחר אלמד אותו לחצות כביש או כיצד להיות עצמאי. הוריי העבירו לי את המסר שלהם, את מה שהם למדו מהחיים, וכעת עליי להעבירו לאחיי. עליי מוטל תפקיד כה חשוב זה, משום שאני כבר מסוגל לקחת אחריות ולדאוג לעצמי. אני שמח שהתבגרתי. אני מרגיש גאווה עצומה מתפרצת מתוך בית החזה, כמו אריה השואג ביער לקראת אסיפת החיות, כמו לבה רותחת שלעולם לא תתקרר, כמו כלב שנח בנאמנות על – יד בעליו. ובראותי בדמיוני את התמונה האחרונה, נזכרתי במשהו שאבי אמר לי טרם הירדמותו: "הכלב הזה שהיה בכניסת הבניין, הוא כלב שמירה. הוא עוזר לי בחיפושים אחר המחבל ושומר עלי בלילות. נוכל לקחת אותו לביתנו בניו – יורק אם אתה רוצה". לשמע הצעה זו, קרנתי מאושר והסכמתי מיד. אני מרגיש עכשיו הכי מאושר עלי – אדמות, בזכות שהשגתי את היהלום הנוצץ שעל כתר האושר המבהיק!!!

THE END ! ! !