פרק שישי של הספר כנף שבורה מתוך נקודת המבט של אלי מילר

כנף שבורה- פרק 6

11/04/2021 343 צפיות אין תגובות
פרק שישי של הספר כנף שבורה מתוך נקודת המבט של אלי מילר

אני יושבת על הדשא וראשי מונח על רגליו של ליאם. אני מביטה אל השמיים הכחולים ועוצמת את עיניי כדי להירגע, נושמת את האוויר הקריר שבחוץ. ליאם רוכן אליי ונושק על מצחי. לא יכולתי לבקש סוף שבוע טוב יותר. ליאם אירגן לנו פיקניק מושקע עם מלא אוכל וממתקים לאחר כך וישבנו על הדשא ואכלנו את הכול. באמת שאני מרגישה כמו נסיכה איתו. אני מרשה לעצמי להירדם עליו ועצמת את עיניי. "היי ישנונית תפסיקי לישון" הוא לא נותן לי להירדם ומתחיל לדגדג אותי. "לא יקרה כלום אם אני אעצום את העיניים לכמה דקות" אני מתלוננת ומנסה לגרום לו להפסיק לדגדג אותי. "את עייפה הנסיכה אלי?" הוא שואל ועוצר עם הדגדוגים. "את האמת שלא ישנתי טוב בלילה. איזי כל הלילה השמיעה מוזיקה והכינה משהו לקורס שלה. לא באמת יכולתי לישון" אני מסבירה לליאם והוא אוחז בידי. "את רוצה שנעלה לחדר שלך ותלכי לישון?" הוא שואל ומביט בי. "הלוואי, אבל איזי לא מפסיקה עם המוזיקה שלה" אני אומרת בייאוש וקמה לישיבה. "את רוצה לישון אצלנו?" שואל ליאם וקם מהדשא ומושיט לי את ידו. אני אוחזת בידו וקמה מהדשא. הוא לוקח את הסלסילה הקטנה שבא הביא את כל הדברים שהכין לפיקניק ואנחנו מתהלכים בשביל כדי להיכנס למבנה ולעלות לחדרו. "זה לא יפריע ללוקאס?" אני שואלת בהיסח דעת ואנחנו נכנסים אל המבנה. "הוא גם ככה בעצמו ישן כול היום, לא נראה לי שיהיה לו אכפת" משיב ליאם ומזמין את המעלית. "מה שתגיד" אני מניחה את ראשי על כתפו בעייפות. המעלית נפתחת ואנחנו נכנסים אליה. "שומעים את המוזיקה של איזי עד לכאן אני מבין" כשהמעלית נפתחת הרעש מהחדר שלנו נשמע בכול המסדרון. המוזיקה של איזי בסוף תהרוג את כולנו. אבל אני שמחה בשבילה היא אוהבת את מה שהיא עושה לכן גם לא מנעתי ממנה לעשות את הכול בחד ונתתי לה את המרחב שלה. חוץ מזה שהיא די מוצלחת במה שהיא עושה שם. היא עושה ממש אחלה מוזיקה ואם לא הייתי עייפה בטירוף עכשיו הייתי הולכת אל החדר שלנו והיינו משתוללות ביחד. אבל כרגע הדבר היחיד שאני רוצה הואל לישון. לכן ליאם מוביל אותי אל חדרו בסוף המסדרון ואנחנו נכנסים לחדר. "היי לוקאס" אני אומרת כשאני רואה את לוקאס במיטתו צופה בסרט במחשב. "היי אלי" הוא משיב בחזרה אך הוא מרוכז בסרט שלו ולכן הוא לא מפנה אליי את מבטו. "קדימה לכי לך לישון" ליאם לוקח את השמיכה שעל מיטתו ועוטף אותי בה. "אתה נשאר כאן?" אני שואלת ונצמדת אליו. "אני הולך, לכמה שעות לשיעור שלי ואני אחזור" אני נשכב על מיטתו ושואפת את הריח של הכרית הרכה של מיטתו של ליאם. יש לה את הריח של ליאם- ריח של מנטה רענן. לילה טוב לך" ליאם נושק על מצחי ואני עוצמת את עיניי ונרדמת תוך דקות ספורות.
אני מתעוררת אל חדר ריק, אף אחד לא נמצא כאן. אני לבד לגמרי. ליאם לא כאן לוקאס לא פה, אפילו אין כאן סימן לזה שדניאל היה פה. אני קמה מהמיטה במהירות ויוצאת מהחדר והולכת במסדרון אל עבר חדרי. כשאני פותחת את הדלת גם החדר שלי ריק. "איזי?" אני קוראת אך אין קול ואין עונה. אני לוקחת ז׳קט ג׳ינס מהארון בחדר ולובשת אותו, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. אני יורדת במעלית אל קומת הכניסה ומחייגת אל דניאל בשיחת וידיאו. "היי" אני אומרת מיד כשהוא עונה לשיחתי. "איפה אתה?" אני מביטה בו בשאלה דרך המסך הקטן. "אני נמצא בספרייה כאן עם כולם" הוא משיב ואיזי חוטפת לו את הטלפון. "היי אלי, טוב שנזכרת לקום" היא אומרת ומצחקקת כשדניאל מדגדג אותה. "מה אתם עושים בספרייה?" אני שואלת בבלבול. "בלילה אין כאן אף אחד אז התכנסנו כולנו לכאן ואנחנו סתם יושבים פה" מסבירה איזי. "טוב אני כמה דקות באה" אני מנתקת את השיחה והולכת במהירות בשביל החול שמוביל לספרייה הגדולה. כשאני מגיעה אל הספרייה אני פותחת את הדלתות הגדולות ונכנסת. המקום נראה נטוש בלילה האורות הצהובים נותנים מראה טיפה מפחיד לכל הספרייה. כמו באיזה קטע מסרט אימה. כאילו הולך ליפול עכשיו איזה ערימת ספרים על הריצפה ואני הולכת לצעוק בבהלה כמו משוגעת. אני מתקדמת בין מדפי הספרים ומתחילה לשמוע צחקוקים מקצי הספרייה. אני מזהה את צחוקו המתגלגל של ליאם ומתחילה ללכת במהירות אל כיוון הרעש. "בווו" אני קופצת מתוך המדפים ואיזי ולוקאס קופצים בבהלה. "את עשית לי התקף לב" מתלוננת איזי ומשלבת את ידיה בכעס. "תתמודדי איזי" אני אומרת בביטול ומתיישבת ליד דניאל וליאם. דניאל כורך את ידו סביב כתפי. "דובים בחורף ישנים פחות ממך" הוא אומר וצוחק. "מה שנכון נכון" ליאם מצטרף לטענתו של דניאל. "תקשיבו לי! דניאל אתה ישן כמו תינוק בן שנה וליאם אתה מדבר לפעמים מתוך שינה. בקיצור לשניכם אין זכות להתלונן או לצחוק על זה שאני ישנה מלא זמן" אני קמה מהכורסא ומתיישבת ליד איזי שכורכת את ידה סביב כתפי ותומכת במה שאמרתי. "צודקת סליחה" ליאם ודניאל מרימים ידיים בכניעה ומודים באשמה. "יופי" אני מחייכת אל איזי ושנינו צוחקות. "אתן הבנות פשוט כל כך רעות לפעמים" לוקאס שהיה עסוק עד עכשיו בספר שלו, מביט בי ובאיזי ומטלטל את ראשו בתסכול. "לוקאס, תתמודד" איזי מביטה בו בסלידה. "מה אתה קורא לוקאס?" אני שואלת בהיסח דעת. "אני קורא את נשים קטנות" הוא אומר ומראה לי את כריכת הספר הישנה. "אני ממש אוהבת את הספר הזה" אני חוטפת את הספר מידו של לוקאס וקוראת את העמוד שבו הוא נעצר. "גברות לא קורצות" אני מצטטת מתוך הספר בקול גבוה וסמכותי. תמיד אהבתי את הספר הזה. למרות שחשבתי שג׳ו היא דמות מעט פמיניסטית מדיי לטעמי. מרוב שהיא הייתה כל כך עסוקה בכתיבה ובניסיונה הכושל לא להתאהב לבסוף היא נשארה לבד לגמרי ולא מצאה לעצמה מישהו. למרות שבסוף הספר היא בסוף התחתנה עם פרידריך הפרופסור והם חיים באושר ורוב עושר. אבל זה קרה רק בסוף, אפשר להגיד שזה כמעט ולא היה קורה אם ג׳ו לא הייתה תופסת אומץ ועוצרת את פרידריך לפני נסיעתו ומסכימה להצעתו להינשא. "תלמדו מלוקאס, הוא יודע מה זה ספר" אני מחזירה לוקאס את הספר ומתיישבת בחזרה ליד איזי. לוקאס ממשיך לקרוא ומתעלם מימנו לחלוטין. "אז דניאל איך הולך לך עם משימת הכתיבה?" אני שואלת בהתעניינות ומפנה את מבטי אל דניאל. "הולך ממש טוב" הוא אומר בגאווה וחיוך עולה על שפתיו. "על מה אתה כותב?" אני שואלת בסקרנות. "את זה את תגלי רק בסוף שנה" הוא אומר בסודיות ואני נהפכת לסקרנית יותר ממה שכבר הייתי. "תגלה רק לי, בבקשה" אני מתחננת אך הוא מנענע בראשו לשלילה ומסרב לספר לי. "מעצבן" אני זורקת עליו את הכרית שהייתה לידי בכורסא. הוא מחייך בערמומיות ומתגרה בי. "אני שונאת אותך" אני ממלמלת בכעס וזורקת עליו כרית נוספת. "מספיק עם הכריות, זה כואב" הוא מתלונן ומבקש מימני שאפסיק עם הכריות. "אלי באמת תעצרי עם זה" איזי באה להגנתו של דניאל ומשום מה אני מחייכת אליה ולא כועסת שכרגע היא יצאה נגדי. אני לא דוחפת את דניאל להתקרב לאיזי כדי שיקרה ביניהם משהו כי אני יודעת שאם אני אנסה לדחוף אותו זה לא יעבוד לעולם אבל אני בכול זאת דוחפת מדיי פעם את איזי וזורקת לה איזה פיסת מידע קטנה על דניאל שתוכל לנצל את זה לטובתה ואני כן מרגישה שזה עוזר. אני כן מרגישה שהם מתקרבים קצת ואין מאושרת מימני על כך. איזי באמת בחורה מדהימה ואני חושבת שהיא יכולה להתאים לדניאל. היא תדאג לו והיא תבין אותו והכי תתמוך בו שיש. היא הטיפוס הזה, החבקן והחם, ואני חושבת שזה בדיוק מה שדניאל צריך. נכון שדניאל טיפה נגד כל העניין אבל בסוף הוא השתכנע ואיזי "תכבוש את ליבו" ותצליח. "דניאל אתה יכול להחליף איתי מקום?" אני שואלת ודוחפת את מרפקי באיזי שמתחילה להתרגש כמו ילדה קטנה. "גם ככה נמאס לי מליאם" דניאל קם מהכורסא ואנחנו מתחלפים במקומות שלנו. אני קורצת לאיזי שכבר שולחת חיוך קטן לדניאל ומתיישבת ליד ליאם. ליאם מצמיד אותי טיפה אליו ואוחז בידי מאחורי גבו. אני מחייכת אליו ומצחקקת. "שתדעי שאת ממש חמודה כשאת ישנה" הוא לוחש באוזני ואני לא מצליחה להוריד את החיוך שעלה על פניי. אני מעבירה את מבטי לרגע אל לוקאס שעדיין עסוק בספר שלו ובוחנת אותו. שיערו המתולתל נשמט על מצחו אך הוא לא מזיז אותו, זה לא מציק לו אז הוא מתעלם. לעולם לא חשבתי שיהיה לי חבר כמו לוקאס. הוא פחות הטיפוס הפרוע והשטותי. הוא יותר הטיפוס השקט והרגוע שאוהב לקרוא בחדר ולהתבודד עם עצמו ואני חושבת שדיי נחמד להכיר מישהו שלא דומה לי בכלל. בכללי ממש נחמד לי כאן. יש כאן המון אנשים מכל מני סוגים ולפעמים נחמד לראות שוני וסוגים אחרים של טיפוסים…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך