לא לוותר

הגשם יורד כבר שעתיים כנראה, היא חושבת לעצמה. היא בחוץ כבר כל כך הרבה זמן שהיא איבדה תחושת זמן. הפארק שומם לגמרי, כנראה בגלל שאף אחד חוץ ממנה לא היה מטורף מספיק כדי לצאת בגשם הזה. ועוד בג'ינס וחולצה קצרה. ברקים ורעמים מפלחים את השמיים מדי כמה דקות, מפחידים חתולי רחוב, או אנשים שעוברים עם מכוניתם באיזור, בדרך הביתה. לאישה, לילדים, לחברים. לכל אחד יש מישהו שדואג לו. כל אחד חוץ ממנה. פנסי הרחוב עובדים אומנם, אבל בקושי רואים את האור שהם מתאמצים להפיץ. הגשם חזק מדי, שוטף מדי.
בהתחלה היא בכתה, ונתנה לגשם לשטוף את דמעותיה, אבל אז הדמעות כמו נגמרו, ונשאר רק לבהות בעצב על העולם, או מה שנשאר ממנו. מה קרה לעולם? מה קרה לנו? המחשבה עברה בראשה שוב ושוב אז, וממשיכה עכשיו.
אולי היום הזה משקף את החיים שלי, היא חושבת, בליל עצוב של צבעים עכורים ופחד. המחשבה על לסיים את הכל עברה בראשה יותר מדי פעמים בתקופה האחרונה. פשוט להיעלם. הרי לאף אחד לא אכפת ממנה. לא באמת. לא החברים ה "קרובים" שמתעסקים יותר בבגדים שלהם מאשר בה, לא ההורים, שיום אחרי יום אומרים שהכל בעצם לטובתה, למען עתידה. ואם לא יהיה לה עתיד? אם חייה יסתיימו כאן ועכשיו, מה היה שווה כל הסבל הזה?
בזמן שהיא מהרהרת בשאלות, הגשם פוסק, ואורם של פנסי הרחוב חוזר להאיר כרגיל, בלי שהגשם יפריע לו בעבודתו.
היא פונה לקום, לחפש מקום טוב, שבו לא ימצאו אותה. את מה שיישאר ממנה, אם האומץ שהיא מייחלת לו יופיע, כשהיא שומעת קריאה מאחוריה.
"היי! את בסדר?" אומר נער בגילה שרץ אליה, ספוג מהגשם. היא מסתובבת אליו בפתאומיות, מפחדת שהוא מכיר אותה, שהוא יודע מה היא מתכוונת לעשות.
"כמה זמן ישבת פה בגשם?" ממשיך הנער בנימה דואגת. היא מסתכלת עליו, חוקרת את תווי פניו, עד שהיא בטוחה שהיא לא מכירה אותו.
בטח שאני לא מכירה אותו. אם הייתי מכירה אותו, הוא לא היה טורחח לדבר איתי. היא חושבת לעצמה במרמור, אבל עונה בכל מקרה.
"אני … אני לא יודעת." היא עונה בכנות. היא באמת לא יודעת, ועד לפני כמה דקות חשבה שזה לא ישנה.
"איפה את גרה?" הוא שואל בדאגה גלויה כשהוא רואה את עיניה האדומות, את הרעד בידיה. כשהיא לא עונה הוא ניגש אליה באיטיות ותופס בידה.
"מ-מה אתה עושה?" היא שואלת בקול רועד מהקור, בגדיה ספוגים במים.
"חוטף אותך." הוא עונה בנימה ילדותית, אבל כשהוא רואה את ההבעה המבוהלת על פניה הוא מוסיף, "אני צוחק. את לא יכולה להישאר פה בחוץ, רטובה. את יכולה לחלות או משהו." לחלות. לפני כמה רגעים ייחלה למות. למה שיהיה לה אכפת ממחלה?
הוא לוקח אותה לביתו בקצה הרחוב, הוא פותח את הדלת, וגל של חמימות פתאומית מכה בפניה. פניה מתעקלים בחיוך קטן, קטן מכדי שישימו לב. הנער מוביל אותה לספה ומכסה אותה בשמיכה משובצת בצבעים בהירים. כמה זמן היא לא ראתה שמיכה כזאת. היא מעוררת בה זכרונות נעימים. זכרונות מהזמנים שבהם היא הייתה ילדה קטנה, והעולם לא נראה כל כך רציני.
"מה את רוצה לשתות?" הוא שואל אותה בחיוך. אחרי שהיא לא עונה, שוב, הוא פונה לכיוון המטבח שלו וצועק אחריו, "טוב, אז אני מקווה שאת אוהבת שוקו חם!"
הוא חוזר עם שתי כוסות לבנות עם ציורים ילדותיים עליהן, מלאות במשקה החום עם הריח המשכר. הוא מסתכל עליה בציפייה, ומתחיל לשתות מהשוקו שלו. היא משתהה כמה שניות, ומצטרפת אליו.
"אז .. מה עשית שם בחוץ?" הוא שואל בתמימות, לא מלגלוג, לא כדי לצאת מידי חובה, אלא בגלל שהוא באמת רוצה לדעת.
"זה .. זה סיפור די ארוך." היא אומרת בשקט,
"אני מוכן לשמוע," הוא אומר בחיוך ואחרי כמה שניות היא מספרת לו את הכל.
*********
"היי! בוא לפה!" היא צועקת, וקולה מעורבב בקולות צחוק.
"אני כבר בא!" הוא רץ אחריה, מנסה להשיג אותה. אחרי כמה שניות הוא מגיע, ושניהם בוהים בספסל העזוב בפארק.
"אתה זוכר את המקום הזה?" היא שואלת בקול רך, ובחיוך עצוב, נזכרת באותם ימים.
"כן. איך אני לא אזכור? פה פגשתי אותך!" הוא אומר בקול צוחק. הם ביחד כבר כמעט שלוש שנים. כמעט שלוש שנים מאז היום הגשום ההוא, שבו החליטה לוותר על עצמה.
כמעט שלוש שנים שהיא כבר לא מרגישה כאילו שכל יום הוא מלחמה פנימית בינה לבין עצמה.
"אני ישבתי פה. בדיוק בנקודה הזאת – " היא התחילה להגיד בחיוך.
"וכשהגשם נפסק, התחילו החיים החדשים שלך," הוא השלים את דבריה ונישק אותה ארוכות.