מיומנה של מנותחת- פרק א

פרק א'
אם היו נותנים לי את האפשרות לבחור הייתי מעדיף אמא בכסא גלגלים שתהיה בבית כשאני מגיע מביה"ס ותחכה לי במטבח עם השניצלים החמים שאת הריח שלהם אני מרגיש כבר בשביל למטה והוא הולך ומתחזק כשאני נכנס לבנין. אז הוא ממלא אותי שמחה כל כך גדולה.. ואני עולה מהר מהר במדרגות פותח את הדלת ורואה אותך כרגיל מחייכת אלי ושואלת 'איך היה היום שיעור אנגלית?' כן, את זה אני מעדיף על לא אמא בכלל. אני לא יכול לדמיין שאני מגיע הביתה לבית ריק, זה לא מתקבל על הדעת. את לא יכולה להחליט פתאום יום אחד שאת נעלמת לי מהחיים. לא אמא. לא. אני רק בן שש עשרה ואני צריך אותך ומה יהיה כשאני אהיה בצבא מי יבוא אלי לבסיס עם סירים וכל מיני מטעמים כמו שאת מביאה לצחי? אני לא רוצה לבוא לבקר אותך בבית הקברות, לא יכול לא יכול.. יש לנו בשכבה כמה כאלה בלי אמא או בלי אבא שממשיכים לחיות את החיים שלהם אבל אני לא רוצה ..לא רוצה להיות כזה. את תעשי את הניתוח כמו שקבע לך דר. קליינר ואבא יתאים את המשקופים וירחיב אותם כדי שתוכלי לעבור בין החדרים ותלמדי להתנייד עם הכסא ממקום למקום בדיוק כמו שהוא אמר לך. העיקר שאראה אותך בבית. אנחנו נעזור לך בכל מה שתבקשי, נרחץ אותך ניקח אותך לכל מקום, נעשה הכל! רק בבקשה אל תגידי לאבא שיקנה חלקה בבית הקברות. אל תדברי ככה כי אני לא מסוגל לשמוע את זה, בבקשה תבטיחי לי שאת תהיי בסדר. את תהיי בסדר! אחרי הניתוח יעשו לך הקרנות ואולי לא תצטרכי בכלל כימותראפיה כמו שאמר דר. קליינר. הוא יודע שתוכלי להתמודד. הוא לא היה אומר לך את זה אם הוא לא היה בטוח וחוץ מזה תדעי לך שאני מאוד אוהב אותך וכשתצאי לפנסיה את חייבת, אבל ממש חייבת לפתוח שניצלייה. אני אומר לך זה יהיה להיט שחבל"ז כולם יחכו בתור כמו אצל 'פלאפל זוהר'…
אין בן זקונים שח אלא מתוך הרהורי ליבו. ובעת ההיא תידום האם ולא תוכל להשיבו מאום. מחשבות ורגשות משמשים בה בערבוביה ונפשה השסועה מבולבלת, נאנקת ומתחבטת במערבולת אימתנית כמו מנסה לחלץ עצמה מגלי צונאמי שהתפרצו לפתע אל תוך חייה. כקליפת אגוז היא, צפה ועולה על פני גלי הפרא אל הלא נודע, מטלטלת בין תקווה לייאוש, נאחזת בכל עלה נידף ברוח ובלבד שתישאר על פני המים ולא תשקע לקרקעית התהום.
בכל כוחי אני נצמדת לכסא הפלסטיק הירוק המרופד בכריות ספוג ומנסה להדוף מחשבות טורדניות העולות בי לאחרונה, בעיקר בשעות הערב על המרפסת כשאני מבקשת לנשום את הבריזה הרגעית של שלהי הקיץ – והן אינן מרפות. המחשבות. איני צריכה להרחיק לכת כלל, איני צריכה לנדוד הרחק מכאן, די לי שאשא עיני אל מרפסות הבניין השוממות שלנו, אל העדות האילמת לחוסר אונים ולעוצמתה האין סופית של יד הגורל ולתהות מאין יבוא עזרי.
לפני שנתיים גרה פרחיה היפה בקומה השלישית. ביתה היה שם דבר ברחוב כולו, בו הקימה לה פינת חמד ממורקת ומצוחצחת כמו היתה זו בית מרקחת. תמיד הקפידה על הופעה מושלמת ואלגנטית עד שיום אחד פגע בה וירוס אלים, כך נהגה לספר, ועינה האחת נעצמה לחלוטין ופניה התנפחו והתעוותו. ימים ארוכים בילתה בין מרפאות לבין בתי חולים בבדיקות ואשפוזים עד שנאמר לה במה חלתה. כשהחלה בהקרנות נשר שערה המטופח כולו והיתה מהלכת בינינו כצל בכובע צמר מרופט ובמבט מבועת מכאב. ראינו אותה הולכת ודועכת עד שכבה הנר. קריסת מערכות כללית הפרידה אותה מן העולם והיא רק בת חמישים.
בקומה השנייה מתחת לדירתה של פרחיה גרה סטלה. בשבוע שחיתנה את ביתה הבכורה מלאו לה ארבעים ושבע ובאותו השבוע גם הספיקה לעבור ניתוח בזק – אס או אס – לכריתת הרחם ומאז היא מקבלת הקרנות ומגלה סימני אופטימיות זהירה. איזה צרוף מקרים מוזר של שתי שכנות בשיא פריחתן. סטלה מכרה את דירתה מחשש שמא ירדוף אותה מזלה הרע של פרחיה, חלילה, אבל היא ממשיכה לגור בה בשכירות עד שתחלים ב"ה ואז תחפש לה מקום מגורים הרחק מכאן. לאחרונה החלה מתקרבת לדת, מנסה חזרה בתשובה, להתחזק, ובשבת בבוקר אפילו ראינו אותה צועדת לבית הכנסת עם הסידור ביד. יום אחד סיפרה לי סטלה שאחרי ההקרנה דיכאונות תוקפים אותה, היא מקיאה את נשמתה ומרגישה כל כך נורא שרק לעיסת חתיכות ג'ינג'ר מרוממת את רוחה במעט. בתקופה שבין טיפול לטיפול היא אוזרת אומץ, נועלת את נעלי הספורט שלה ויוצאת להליכה בשכונה למשך כרבע שעה או חצי שעה כל פעם. זה עושה לה טוב, קצת טוב.
בישיבה על כסא הפלסטיק הירוק הכאבים אינם מרפים למרות המשככים. הם עולים ויורדים במורד חוליות המותניים עד עצם הזנב וחוזרים ועולים ומקרינים לכל אורכו של עמוד השדרה כאטבי ברזל תקועים בתוך גבי. עוד מעט יסתיימו רגעי החסד ואיאלץ לקום ולהתהלך אל תוך הלילה הלוך ושוב הלוך ושוב עד אור ראשון, אז אפול לתוך הכורסה בסלון ואירדם לי בקושי לשעה או שעתיים. מאז החלו כאבי הגב הארורים בערב ליל הסדר האחרון אחרי הטיפול הפיזיותרפי השמיני, הפכה המיטה לאויבתי הגדולה מכולן עוד יותר מן הכסא. על כסא אני יושבת, אמנם בהקצבה, מספר דקות לסירוגין במהלך היום פה ושם כשאין ברירה, בנהיגה לעבודה, למשל, לא יותר מידי, אבל המיטה – כמיתה לי. למזלי כי רב, את עבודתי כמורה אני עושה בעמידה שעות ארוכות מידי יום. לו הייתי מזכירה, או פקידת בנק, למשל, כפי שהמליצה לי אחת המורות הוותיקות על הסבה מקצועית בשנת ההוראה הראשונה שלי, הייתי נתפסת היום כמי שמוזרות תקפתה והיו תוהים ושואלים כולם: מה קרה לה זאת? חוזרים ושואלים: את בסדר? מה עובר עליך? למה את עומדת? אבל בהוראה כמו בהוראה, אתה תמיד עומד דרוך ומוכן לקרב יום יום שעה שעה דקה אחר דקה. בבוקר אגיע כהרגלי לביה"ס כאילו לא קרה דבר. איש לא יידע, איש לא יבחין בכלום. כשחקנית מתוסכלת אקפץ לי מכיתה לכיתה משיעור לשיעור ואתהלך במסדרונות הארוכים בהפסקות הקצרות (תורנות חצר) מצוידת במסכה הדמיונית, אסטרטגית התנהלות חדשה שאימצתי לי לתקופה זו, כדי לשחק את תפקיד חיי. לא תפקיד שבחרתי, לא תפקיד שחלמתי לקבל אי פעם, אלא תפקיד שזימנו לי החיים ומעתה – בעל כורחי, הבמה כולה שלי.
בחוה"מ סוכות החלטתי לספר לחברתי רותי ולשתף אותה בהתלבטויותיי בכל הנוגע לניתוח הקרוב. רותי, עובדת סוציאלית במקצועה, ידעה על התאונה על הפיזיותרפיה, על הטיפול בדיקור וברפלקסולוגיה והיתה מתקשרת לעיתים קרובות גם אחרי שמכרה את ביתה לידנו ועברה לגור ברב קומות חדיש הצופה אל כל רצועת החוף עד ראש הנקרה והנמצא במרחק הליכה משכונתנו. הכרנו במסיבת הסיום של בנינו בתיכון ונפגשנו שוב אחרי שבוע ביום גיוסם לשריון ומאז כאחוות הלוחמים של הבנים, כך נותרה הרעות בין ההורים. רותי שהתברכה בטאקט מיוחד במינו, אומרת תמיד את המילים הנכונות בזמן ובמקום הנכון. עצותיה טובות מפז ונוכחותה משרה נעימות ואופטימיות חסרת תקנה. "בואי ניפגש ב'שני' לכוס קפה" הצעתי לה "יש לי כמה דברים לחלוק איתך", ידעתי שרותי לא תאכזב גם הפעם.
'בדיקת הMRI היא חד משמעית', פתחתי, (לא כמו הCT שעשו לי בעקבות התאונה אחרי שהתחננתי בפני דר. עזרני רופאת המשפחה ונשבעתי שאני לא משקרת, שבאמת הכאב חותך אותי כמו חוט תיל במרכז הגוף, שאין לי שום כוונה להוציא כסף מן הביטוח ושאני רוצה לחזור לעבודה במהירות האפשרית, עשתה טובה והסכימה לשלוח אותי לCT שבו ראו צל על חוליות 4L 5L) . 'יש את זה ל70 אחוז מהאוכלוסייה', אמרה לי דר. עזרני כשהגיע הפענוח למשרדה, 'תהיי רגועה אין לך כלום. קחי עוד כמה אלגוליזינים, אטופן ארקוקסיה קאטאפלם ודומיהם ותראי שהכל יסתדר'.
'עכשו זה ודאי, רותי, הMRI שעשיתי הודות לראש המחלקה הנוירוכירורגית פרופ' קליינר, שתמורת ביקור פרטי בקליניקה שלו נענה לבקשתי לביצוע הבדיקה, אימת את החשדות שהעלה דר. צמח הרופא האלטרנטיבי ההומאופט מהכללית כשהמליץ לי לקבל 11 טיפולים בדיקור, לא פחות, כי זה מה שמקבלים בקופ"ח ויש גם מתנה – טיפול אחד חינם. דר. צמח לא אמר את המילה המפורשת אך לא קשה היה להבין מרמיזותיו, שפת גופו וחיוכו המזויף שלפי כל הסימנים, השתלשלות האירועים וסוג הכאב, זה כנראה משהו אחר- בטח לא פריצת דיסק, ועדיין בחרתי להדחיק. סירבתי להאמין שאני הולכת לטיפולי סרק, בחרתי לחשוב חיובי ולהאמין שיהיה שיפור. במשך חודשיים פעמיים בשבוע התייצבתי כמו חיל במסדר לסדרת הדיקורים שנקבעה לי, חודשיים ודבר לא השתנה.
'רותי, זה גידול. גידול אמיתי', אמרתי. 'הפענוח מסביר בבהירות מוחלטת בשפת המדיצינה במילים בעברית שגם הדיוטות כמוני מבינים. הייתי כבר אצל שלושה רופאים ושלושתם תמימי דעים בעניין הניתוח. יש לו שם לגידול הזה 'אפנדי מומה'. בדקתי את זה באינטרנט באתרים של מוסדות רפואה ובמאגרי מידע רפואיים מוסמכים בPUBMED ובSCIENCE DIRECT , קראתי מחקרים ואפילו CASE STUDY אחד על אדם בן 49 בארצות הברית שהיתה לו אפנדימומה בדיוק במקום שיש לי והוא נותח וחזר לעבודה אחרי חודשיים! זה מסוג הגידולים שיכולים להיות ממאירים או שפירים באותה מידה תלוי במזל של הפציינט. הבעיה אצלי היא המיקום שלו בתוך התעלה. הסיכוי לכרות אותו ממקומו ולחזור לשיגרה אחר כך אינו גבוה. ההקרנות והכימותרפיה הם הדבר היותר בטוח בסיפור הזה. יש סיכוי שאשאר נכה.. משותקת מהמותניים ומטה בעקבותיו…'
'את מכירה את אתי, אחותו היחידה של צביקה, בעלי?' שאלה לפתע רותי, 'היא נפגעת פעולות איבה. מחבל תקף אותה מאחור ודקר אותה בסכין מטבח. הסכין נשארה לה תקועה בתוך התעלה עד שהגיעה לבית החולים ואז כשניסו להוציא אותה בסיבוב בניתוח קרה האסון והיא נותרה משותקת מהמותניים ומטה. תקופה ארוכה היתה בשיקום בתל השומר עם החיילים הפצועים ושם לימדו אותה להיות עצמאית. הם מומחים בתחום, ממש עושי נפלאות. בעצמי ליוויתי אותה לאורך התהליך כולו. היום, עשר שנים אחרי, היא מתפקדת ועושה הכל על כסא גלגלים- נוהגת, מבשלת ואופה אפילו לקניון היא מגיעה לבד ומסתובבת שם. היא למדה להתאים את עצמה למציאות החדשה. היא שורדת אמיתית'.
כן, יש חיים אחרים ואפשר ללמוד להמשיך אותם אם משנים גישה ומתכוננים לגרוע מכל. ראשית, כשאת מוסרת את עצמך ואת גופך לידיהם של הרופאים את ככלי שרת, בור ועם הארץ. תוכלי במחי ידו המיומנת יותר או פחות של המנתח הדגול להפוך לכלי אין חפץ בו. הכל תלוי ועומד ביום הגורלי שייקבע לך לניתוח. אז תהיי כל כולך בהרדמה עמוקה אחרי שחתמת שאת מקבלת על עצמך את כל הסיכונים וההסתבכויות של הניתוח ותהיי תלויה במצב רוחו באותו היום, באיכות השינה שלו בלילה, בטיב יחסיו עם בת זוגתו, באורך רוחו בהמתינו בפקקי התנועה בדרכו לבית החולים ואולי בכלל תהיי אחרונה בתור, אולי הרביעית או החמישית שהוא מנתח באותו היום ותכנסי לחדר הניתוח בשעות הערב כשהוא עייף ויגע, ומשכך, יעדיף להטיל את המלאכה על אחד הסטאז'רים שהוא מחבב במיוחד בלי כל קשר לכישוריו. זאת המציאות העגומה בבתי החולים הציבוריים בארצנו וכפי שמסתמן, המצב לא עומד להשתנות בקרוב. שנית, את בידיים שלו – שלהם – וכדאי שתתפללי טוב זה מעולם לא הזיק לאיש. 'אני מציעה לך לא למהר', סיכמה רותי את פגישתנו, 'את חייבת להמשיך ולחפש את הרופא האחד והיחיד שתוכלי בלב שלם ובנפש חפצה להפקיד בידיו את גופך. זה ייקח עוד שבוע, עוד חודש אבל כשתחליטי זה יהיה זה'.
בביקורי השני אצל פרופ' קליינר התגלה הנוירוכירורג הידוע במלוא "הדרו". אם בביקורי הראשון היה קיים עדיין ספק קל שאיננו מנעמי הסבר וממסבירי הפנים, בלשון המעטה, הרי שבשני התגלה לי הנ"ל כמומחה-על בתחום יחסי האנוש, לפחות.
גברת גדולת ממדים עטופה בצעיף ירוק ישבה על הספסל ממולי בחדר ההמתנה של קומת בית החולים הפרטי שבמרכז הקניות וכשנפתחה הדלת והגיע תורי להיכנס על פי השעה שנקבעה לי, שעטה לעבר חדרו של הרופא, נדחפה לפני וכבר התיישבה לה על הכסא. פרופ' קליינר הורה לי לצאת ולהמתין בסבלנות. 'כן', הוא יאמר אחר כך בקול חלול מגלגל עיניו כלפי מעלה, 'רואים בברור שיש לך גידול, צריך לנקות הכל ואחר כך לעשות הקרנות על המקום ואם זה ממאיר נעשה גם סדרת כימו, את זה נוכל לדעת רק אחרי שנפתח. המקום בתוך התעלה מאוד מסוכן והניתוח יכול לפגוע בסוגרים. שלפוחית השתן והמעיים בסכנה. אין לדחות ניתוח כזה. עד סוף החודש אני רוצה לראות אותך מנותחת'. הוא המשיך להסתכל על תקליטור הMRI בתוך המחשב הנייד שהיה על השולחן מסיט את מבטו הצידה מידי פעם ולו רק כדי להתחמק ממבטיי. 'זה לא מוות' סיכם את האבחנה, 'אבל…צריך להתכונן'.
'ומי יבצע את הניתוח?' שאל אותו בעלי היקר, מיקו, שבנאמנותו הסולידית מלווה אותי לכל תחנה במסלול הבלתי מוכר הזה. 'אינני יודע' ענה הרופא, 'מי שיהיה כונן באותו יום'. 'ואולי יסכים אדוני המנתח להיות נוכח בניתוח?' הוסיף ושאל מיקו, 'אינני יכול להבטיח דבר כזה' היתה התשובה.. ואולי טוב שכך…'תהיי מאושפזת אצלנו במחלקה שבוע ימים מחוברת לאינפוזיה ואחר כך תצטרכי להתכונן לתקופה ארוכה של שיקום, זה ייקח כמה חודשים'. דבריו כאילו לא כוונו אלי, אלא אל מישהי אחרת, מישהי שלא היתה שם בכלל. 'ואין אפשרות לדגום תחילה ורק אחר כך לנתח'? הוסיף ושאל מיקו. 'לא, הדגימה מתבצעת במהלך הניתוח לא לפני', ענה פרופ' קליינר. נעצתי מבטי באצבעותיו הקצרות ובציפורניו המרובעות והקצוצות, ידי מנתח, ובתנועת ידו הנונשלנטית כשהוא מדגים כיצד מנקים את 'הכל' בניתוח כזה ותחושת בחילה נוראית עלתה מקיבתי וחנקה את גרוני. לרגע חזרתי להיות ילדה בת חמש או שש עומדת לצד אמי אצל ינקו הקצב הרומני השכונתי משתאה למראה האיטליז שלו. ריח הבשר הטרי עלה לפתע באפי ובעיני רוחי ראיתי אותו, את ינקו, לבוש בחלוק לבן מוכתם כולו בדם בידו מאכלת חדה מגואלת בדם ולצידו הגרזן תוך שהוא פוצח בשיחה ערה עם אמא, חותך ומנקה את שכבת העור בגוש הבשר הענקי התלוי על וו. עקבתי בדריכות אחר תנועותיו בהעבירו את נתח הבשר שהסיר אל קרש העץ הישנה שהיתה מונחת על הדלפק, משטח אותה קלות באצבעותיו ומתחיל במלאכת הפריסה. הוא פרס פרוסות עבות. פרוסה אחת ועוד אחת ועוד אחת עד שאמרה לו אמא 'די, זהו מספיק, ינקו'. הידיים אותן ידיים, אותן אצבעות ואותן ציפורניים..באלה הידיים יאחז באזמל שיחתוך את עורי, יחדור אל תוך גופי, יפלח את חוליותיי ויחטט בין עצביי כשאשכב כמת על שולחן הניתוחים. האם אוכל להניח לידיים האלה לגעת בי, לרפא אותי או לחילופין לחרוץ את גורלי למאה אחוזי נכות?' המשכתי להתבונן בידו הימנית שאחזה בעט כבמכחול בעודו כותב לי מכתב הפנייה על ניר לבן שבראשו מתנוסס שמו, מעמדו ומספרי הטלפון שלו. זרועו היתה רזה כשל ילד, דומה היתה שאינה שייכת כלל לגופו המגושם והכבד. כתיבתו היתה איטית במיוחד. הוא אחז בחלקו האמצעי של העט והחל בתנועות ציור מרוכזות לכתוב את המכתב באותיות כחולות, עגולות ומקומרות, קטנות וצפופות לאחראית המחלקה הנוירוכירורגית מה הממצא ומה יהיה המשך ההליך הרפואי: שיקוף ריאות, בדיקות דם ובדיקת מוליכות חשמלית בעצבי הרגליים בתשלום נוסף כמובן, כי אלו אינם נכללים בסל התרופות וחתם בתחתית הדף בקשקוש גדול ואמורפי. "תתקשרי מחר ליונית המזכירה שלי ותגידי לה שאני בקשתי שתכניס אותך לרשימת המתנה לניתוח, אולי נוכל להקדים אפילו לשבועות הקרובים". על אף שהבטיח שהתשלום שגבה עבור ביקורי הראשון כולל את חוות דעתו על בדיקת הMRI בביקורי השני, הוציא את פנקס הקבלות והחל רושם כלאחר יד סכום של 1000שח. עבור 'התייעצות'. רשמתי את הצ'ק ביד רועדת והשארתי אותו על שולחנו. בזריזות מפתיעה שלא היתה מביישת אפילו להטוטן קלפים בפינת רחוב ובניגוד מושלם לאופן כתיבתו, העלים הפרופ' את הצ'ק ותחב אותו עמוק עמוק לתוך כיס מכנסיו ומיד החל להתרווח על כסאו בנחת השמורה למנצחים בלבד. בפעם הראשונה במהלך הפגישה נשא אלי את עיניו. עמדתי והסתכלתי לתוכן. לא היתה בהן טיפת הזדהות, או חמלה, או דאגה.
בתוך ליבי חשתי שלא אוכל להפקיד את גופי בידיו, שלא אוכל לסמוך עליו ואף על פי כן החלטתי להתכונן לקראת הניתוח בדיוק על פי הוראותיו ולבצע את כל הבדיקות שדרש.
למחרת בתום יום העבודה נכנסתי למשרדו של אורי, מנהל ביה"ס החדש, להציג את עצמי וגם כדי להודיע על היעדרות ממושכת מהעבודה. באופן טבעי סיפרתי לו על הממצא בגבי, על ההתארגנות לקראת הניתוח ועל הצורך במילוי מקום בכיתות שלי בהקדם. הוא הקשיב קשב רב ולא אמר דבר. אורי הוא מסוג האנשים שאתה מאמין להם עוד טרם אמרו את דברם, מאלה שעליהם אומרים בצבא הלוחמים 'איתו אני יוצא לקרב!', כך התרשמתי כשראיתיו וכשהקשבתי לדבריו לראשונה בישיבת פתיחת שנת הלימודים ועתה כשאנו יושבים במשרדו פנים אל פנים דעתי זו רק הולכת ומתחזקת. אולי מתוך אינטואיציה שפעלה באופן דו-כיווני, אולי הבחין במצוקה הנוראית שכל כך התאמצתי להסתיר באותם רגעים- ודוקא בגללה נחשפתי- ואולי היה זה כוחו של התת מודע, כוחה של המחשבה שגרמה לאורי לעשות את מה שעשה, אבל להשתלשלות האירועים בעקבות מפגש זה אין שום הסבר רציונלי.
אנשים מאמינים, כמו אורי, יאמרו אצבע אלוהים היא, יד מכוונת מלמעלה שגרמה לו להתעניין, לפעול ולהשפיע. אחרים יודו שיש דברים נשגבים מבינתנו שאין דרך להבינם אף כי לכל דבר שקורה יש סיבה, אך לא תמיד הסבר. הרי דברים לא קורים סתם כך. הם קורים כי הם צריכים לקרות. בדיעבד, אני מניחה, שקלטתי בחושיי שיש בידי אורי נוסחה סודית שמסוגלת לשנות את חיי ושעלי לעשות הכל כדי להשיגה- רק שלא היה לי שמץ של מושג איך.
בשעות אחר הצהרים מצלצל הטלפון בביתי ואורי על הקו. 'את בטוחה שאת הולכת לעשות את הניתוח בבית החולים שסיפרת לי? כן, עניתי, למה? 'כי את לא יכולה לעשות את הניתוח בבית החולים הזה' היתה התשובה. על 'סמך מה אתה אומר זאת'? שאלתי. 'יש לי מידע פנימי שלעולם לא תוכלי לקבל ושאין לך שום דרך לגלות אותו – פשוט לא תוכלי לבצע ניתוח מסוג כזה במקום שאת מתכוונת'. סתם ולא פרש. 'אני מציע לך לחפש רופא אחר ובית חולים אחר'. נאלמתי. ממתי למנהל בי"ס יש מידע על ניתוחי גב ובתי חולים? ובכלל באיזו זכות הוא מערער את ביטחוני בניסיון לשנות את החלטתי ומתערב לי בתכניותיי? מעולם, בשנים הארוכות שלי כמורה בבי"ס לא נתקלתי במנהל כזה…ואיך בכלל אחרי היכרות של שעה הוא מרשה לעצמו לחטט בעניינים לא לו…אבל זו כנראה היתה רק ההתחלה.
"את חייבת להתייעץ עם מנתח נוסף אולי תלכי לניתוח פרטי בבית חולים פרטי תבחרי את את הרופא, בכל מקרה חייבים second opinion היתה שירית בתי חוזרת ומציעה, "הנה יוני ברר ומצא עבורך המון מידע באינטרנט. סגנו של פרופ' קליינר הוא דר. שבלייה והוא מקבל בבית החולים הפרטי 'אליהו'.
דר. שבלייה אדם נאה ונעים הליכות הכין היטב את שעורי הבית מהרגע שהתקשרתי אליו לקביעת תור. הוא גילה לי שפרופ' קליינר הציג את הממצא שבגבי בקונסיליום שערך בשבוע שעבר ולפיכך המקרה שלי חרות עדיין היטב בזיכרונו. 'אין מה לדבר על ניתוח פרטי', אמר במבטאו החינני, 'תסתכלי על התמונה של הגידול' והסיט לכווני את המחשב הנייד שלו על מנת שאוכל לראות את הכתם השחור לאורך חוליות המותניים. 'את זה צריכים להוציא לך ואפשר לעשות את זה רק אצלנו, כי בשביל ניתוח כזה צריך ציוד מיוחד שיש רק במרכז הרפואי שלנו ובעוד מרכז אחד נוסף בארץ. קודם כל צריך מיקרוסקופ מיוחד שמאפשר לראות את כל העצבים מסביב לפני שמפרידים אותם מהגידול ואחר כך כל הכלים המיוחדים לניתוח כזה. לא לא לא אין אפשרות לניתוח פרטי. תסתכלי על זה', הושיט את ידו לשלד הפלסטיק של עמוד השדרה שעמד על שולחנו, 'אלה החוליות שלך שסוגרות על הגידול וכדי להגיע אליו צריך לפתוח אותן'. ביד אומן פתח את החוליות והדגים מיומנות לתפארת. 'כמה חוליות צריך לפתוח'? שאלתי, 'לא יודע בדיוק. כנראה 4 אולי יותר רק בזמן הניתוח מחליטים כמה'. 'ויש כמובן המון סיכונים במהלך ניתוח כזה', הוספתי. 'או לה לה' אמר דר שבלייה, 'בוודאי, אבל אנחנו מאוד מקצועיים אנחנו יודעים בדיוק את העבודה שלנו, אחר כך סוגרים הכל ותופרים, תהיי שקטה והכל יהיה בסדר'. 'ואם אני מחליטה לא לעשות את הניתוח מה יקרה אז'? 'פשוט מאוד, גבירתי, את תתעוררי בוקר אחד ולא תרגישי את הרגליים שלך. את עובדת'? 'כן אני מורה', 'טוב, תודיעי להם שלא תגיעי כמה חודשים. אחרי הניתוח תצטרכי שיקום. ילמדו אותך איך לשלוט בסוגרים, איך לעמוד ישר ואיך ללכת יפה ועד אז תלמדי להשתמש בכסא גלגלים'. 'רציתי לשאול', אמר לפתע מיקו, 'אולי יש אפשרות לשאוב את הגידול הזה דרך פתח קטן מבלי לנסר חוליות'? (הוא שאל את השאלה מבלי לדעת שהוא מתכוון לשיטה הנקראת אינדוסקופית).'לא, ממש לא', השיב דר שבלייה, 'אין אפשרות כזו. במקרה שלה רק ניתוח כמו שהסברתי, אבל אחרי הניתוח תהיה לה צינורית מחוברת בתוך הגב שתשאב את נוזל עמוד השדרה מתוך חור שאנחנו נשאיר לה'.
דר. שבלייה קם ממקומו כמו לסמן שהביקור מתארך וחורג מעבר לזמן שאמור היה להקדיש לנו ואחריו קמנו אנו. דר. שבלייה עמד ובחן אותי מכף רגל ועד ראש במאונך ובמאוזן ושוב לאורכי ולרוחבי ובעגמומיות קלה פלט, 'ואולי תסתדרי לבד בלי השיקום, אולי הכל ילך בסדר ואת תחזרי לעבודה יותר מוקדם מהמתוכנן, אולי, מי יודע'? הוא לחץ את ידי ואת ידו של מיקו ועקב אחרינו במבטו עד מעבר לדלת חדרו.
למה שחשתי בעקבות דבריו ותיאוריו אין כל הסבר הגיוני. במקום להתחיל לבכות על מר גורלי, להיכנס לדיכאון עמוק ולחרדות כמצופה ו'כמקובל' במצב כזה, נתקפתי שלווה מוזרה מלווה בתחושת רעב שנחתו עלי כבמטה קסם. אכלתי פרוסת לחם, מעט גבינת קוטג' וכמה זיתים – ארוחה של ממש בהשוואה לחודש האחרון בו ניזונתי ממיצי פרי שסחט לי מיקו מידי בוקר מאז ביקורי אצל פרופ' קליינר. 'אני הולכת על זה' הודעתי לילדי, החלטתי שאני עושה את הניתוח. כן, אצל קליינר במחלקה הנוירוכירורגית ולא משנה מי ינתח אותי. אני בוטחת ברופאים ומה שיקרה כנראה צריך לקרות. אי אפשר לברוח מהגורל. חוץ מזה אני רוצה להיות הכי קרובה אליכם, קרובה לבית, שיהיה לכם קל להגיע אלי מתי שתגיעו. לא רוצה לעשות לכם חיים קשים ולהטריח אתכם יותר מידי בנסיעות מיותרות מחוץ לעיר'.
בערב, כהרגלה מידי יום בשבועות האחרונים, התקשרה סיביל חברתי, כאחות לי, מימי השירות הצבאי ובפיה בשורה. חברתה לעבודה בספריה העירונית נותחה בגבה לפני מספר שנים אצל מנתח בחסד שידי זהב לו והוא מקבל לייעוץ בבית חולים פרטי במרכז הארץ. חברתה ממליצה עליו בחום וכדאי שאתייעץ איתו לפני שאקבל החלטה. למחרת בבוקר כבר שוחחתי עם המנותחת המאושרת ומיד אחר כך עם מזכירתו של דר. לימור. 'אין לי מקום בשבוע הקרוב אלא אם מישהו יבטל את התור שלו' אמרה, 'דר. לימור הוא מנתח מאוד מבוקש, תני לי את מספר הטלפון שלך ואחזור אלייך אם יתפנה מקום. אני מצטערת רק בשבוע הבא יש לי מקום אחד'. 'אבל אני לפני ניתוח מגיעה מהצפון בבקשה תעשי משהו, מאוד חשובה לי דעתו לפני קבלת ההחלטה'. 'הוא מקבל משעה שלוש אחר הצהרים עד עשר בלילה בימים א' וג' והכל תפוס לשבועיים הקרובים… רגע.. תוכלי להגיע בעשר וחצי ביום ראשון'? 'בערב? כן ודאי'. 'הוא יצטרך לחכות במיוחד לך'. 'אני מגיעה אני מגיעה', עניתי. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. כבוד הוא לי שהמנתח הדגול בכבודו ובעצמו יחכה לי כשאגיע אליו ברכבת ואולי אפילו אספיק לתפוס את האחרונה – רכבת חצות בחזור.
בבניין חדיש ויוקרתי טיפסנו במעלית לקומה ה- 12 הישר לתוך אולם ההמתנה של דר. לימור. זוג קשישים יצא מהחדר שבקצה המסדרון אל האולם רחב הידיים מלווה באדם בעל מראה צעיר שניגש לדלפק שמאחוריו ישבה המזכירה. הוא עיין במסמכים ושאל "גברת נורדלק? כן זאת אני, אתם יכולים להיכנס. בואו אחרי. משתאים ממראהו האתלטי הבטנו מיקו ואני זה בזה הזהו דר. לימור, המנתח המנוסה? לפי הרזומה שהציג באתר האינטרנט שלו הוא אמור היה להיות יותר מבוגר. מדהים. הלכנו אחריו לאורך המסדרון לחדרו. דר לימור היה מאוד שקוע בהביטו בתמונות הMRI שלי בתקליטור שנתתי לו ואשר הטעין במהירות למחשבו האישי שנח על שולחנו. הוא משך באפו, הביט במסך, גרד בראשו, שוב משך באפו, הרהר ושוב הביט במסך. דממה השתררה בחדר ושתיקה ארוכה. דקות המתנה מורטות עצבים כנצח למוצא פיו של המנתח. אולי ממנו תצמח הישועה ובשורה חדשה תהיה לו עבורי?' אני יכול לנתח אותך יחד עם דר.רביולי' אמר לבסוף, (כנראה שהוא לא מסוגל לקחת אחריות מלאה בעצמו). 'הוא מנתח בכיר בביה"ח לילדים וגם מומחה לניתוחי מוח וגידולים בעמוד השדרה, אבל אני מראש אומר לך שהניתוח בעייתי. יש סיכוי שתישארי משותקת מהמותניים ומטה. אני חייב לציין זאת בפנייך שתדעי בדיוק לקראת מה את הולכת. אני אעשה כמיטב יכולתי להוציא אותו, את הגידול, שלם מבלי לפגוע בכלום אבל לא בטוח שאצליח. המיקום שלו הוא הגרוע ביותר שיכול היה להיות. הוא יושב בדיוק במרכז העצבים ששולטים על הסוגרים. מה מצבך היום את שולטת בסוגרים שלך'? הנהנתי בראשי. 'אז בואי ואבדוק את הכוח שלך ברגליים. תדחפי חזק את היד שלי. באיזו רגל את מרגישה יותר התנגדות'? אותו הדבר בשתיהן', עניתי. 'אני חושב שהימנית שלך חלשה יותר' קבע דר. לימור. 'איזה גודל חתך יהיה הניתוח? שאלתי. 'ולמה זה צריך לעניין אותך בכלל ומה זה משנה אם הוא יהיה כזה (מראה באצבעותיו 2 ס"מ), כזה (5 ס"מ) או כזה (20 ס"מ)? מה שצריך לעמוד לנגד עיננו זו התוצאה הסופית שתחזרי לתפקוד כרגיל, שתוכלי ללכת ולעשות את הצרכים שלך לא בטיטול. גם לא חשוב אורך השיקום זה יכול לקחת חודש, חודשיים, חצי שנה ויותר אבל בסופו של דבר מה שקובע אם הניתוח הצליח זו השורה התחתונה- את חוזרת להיות מי שהיית לפני- כן או לא'. 'יש לי שאלה ברשותך אדוני הרופא', אמר פתאום מיקו, 'אולי קיימת אפשרות כזו לשאוב את הגידול ולא לסכן אותה בחתך שהריפוי שלו ממושך והוא חושף אותה לזיהומים ודלקות?' לא! אני חייב להוציא אותו שלם'! הושיט דר. לימור את ידיו והצמידן זו לזו כמי ששולה בידיים חשופות פנינים יקרות מתוך הים. היו לו ידיים בשרניות אך עדינות ומחוטבות שהזכירו גוף של גיטרה- רחבות בשורשן והולכות וצרות בקצות האצבעות והן נראו לי ארוכות וגמישות במיוחד. 'אני מסמן גבול עליון וגבול תחתון ואז ניגש לכריתה עצמה שחייבת לכלול את כל הגידול. אין מצב שאני משאיר ולו פרור קטן אחד בתוך התעלה. מיד אחרי הניתוח אני חייב עוד MRI מוח וגב עליון לוודא שלא מסתתרות לך עוד כמה אפנדימומות כאלה לאורך הגוף. אם מצאנו אחת מי יודע מה עוד את מגדלת בתוך הגוף שלך? ועכשיו לענייננו. יש עוד בדיקה אחת שתעשי לפני הניתוח זו בדיקה פולשנית ולא נעימה היא נקראת אורודינמיקה. לפי התוצאה אני אדע אם כבר נגרם לך נזק בדרכי השתן. קחי לך שבוע לחשוב קחי שבועיים ואז תקבלי החלטה. אני מוכן להכניס אותך לניתוח בבית החולים שאני מנהל בה את מחלקת ניתוחי הגב אפילו דרך המיון אם רופאת המשפחה שלך תעשה לך בעיות עם מתן ההפניה וטופס ההתחייבות של קופת חולים. זה אונקולוגי וזה לא סובל דיחוי וחוץ מזה כדאי לך להגיע אלינו יש לנו מחלקה שלמה לניתוחי גב מן הטובות בארץ. לא כמו זו שלכם, שם מנתחים ניתוח מהסוג הזה פעם או פעמיים בשנה, אצלנו יש כל שבוע בממוצע מקרה כמו שלך'. לרגע לא פקפקתי במקצועיותו, באמינותו ובאמיתות כוונותיו של דר. לימור, אך השימוש שעשה במילה אונקולוגי- מבלי משים, כמובן, ומבלי שתהיה בידיו הוכחה לדבר קביעתו, כמו חרב חדה שננעצה בליבי ובין רגע הפכני לחולה סופנית במחשבותיי השחורות ממילא. אם לא די היה לי עד כה בכאבים ובתסריטים אפשריים, מעתה נוספה גם זו על כל הדאגות הקיימות גם יחד ושבשה אותן הרבה מכפי שהיו עד לאותו הרגע.
ימים ארוכים ליוותה אותי התחושה שאני חולת סרטן ובקשתי מזור באתרי האינטרנט ובפורומים השונים. שלחתי אין ספור שאלות לפורומי רופאים מומחים, פניתי לאלה המסומנים במשקפיים ולצבועים באדום- הבכירים ביותר. נוירוכירורגים ואורטופדים רבים הציעו לי את שרותם והוסיפו לתגובתם גם את מספר הטלפון הנייד שלהם ליצירת קשר מיידי. במהלך השוטטות גיליתי יום אחד את אתר הבית של דר. חארטאווי, רופא טבעוני שהבטיח לרפא אותי ללא תרופות, ללא ניתוח, רק באמצעות דיאטה ושינוי אורח החיים. תמורת כמה אלפי שקלים הסכים להגיע אלי, במקום שאסע אליו לדרום הרחוק, להתחיל מיד בטיפול. נתבקשתי למלא טפסים ולענות על עשרות שאלות בעניין הרגלי האכילה שלי, ההיסטוריה הרפואית וסדר יומי – הכל באמצעות המייל והאינטרנט. 'אני מרפא חולי סוכרת, חולי לב, מחלות כרוניות וגם כאבי גב' אמר לי דר חארטאווי כשהתקשרתי אליו לברר פרטים נוספים. 'תצטרכי לשנות את כל אורח החיים שלך אם את רוצה לקבל על עצמך את השיטה שלי. אני מתחיל בצום ממושך ואחר כך בהדרגה מוסיף עוד סוג של מזון וחוץ מזה תהיי חייבת לעזוב את העבודה שלך ואת מקום המגורים שלך ולעשות שינוי של מאה שמונים מעלות. רק אם את מוכנה לזה נוכל להתחיל. זה קשה מאוד'. סיכם והחל לנאום על החוליים הרבים של המאה ה21 ועל הגורמים למחלות הסרטן למיניהן. בתום הרצאה של כשעה, לאחר שחשתי מותשת, בקשתי את רשימת מטופליו על מנת שאוכל לשוחח איתם. דר. חאטאווי שלח לי במייל רשימה של מאות מטופלים- איש מהם לא טופל בשל כאבי גב.
'יש לך כבר תאריך לניתוח'? היה אורי חוזר ושואל אותי מידי פעם עם היכנסי בשערי ביה"ס. 'תאריך אין לי עדיין אבל יש לי רופא. אחר. אני חושבת שבסוף אבחר בו הוא עשה רושם טוב בפגישה והתמקד בעיקר ולא בטפל. למשל, כששאלתי אותו איך אגיע הביתה לצפון אחרי ניתוח כזה באמבולנס פרטי או במונית הוא אמר שמצדו אשכור מטוס, מה זה חשוב. הפרטים הטכניים לא רלוונטים רק העובדה שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך. הוא מנהל מחלקת ניתוחי גב בבית חולים במרכז ממש כמו שהמלצת לי לחפש. יש לי עוד כמה בדיקות ואז אקבל את ההחלטה'. 'ועם הרב אלימלך פירר התייעצת כבר?' לא. לא חשבתי בכיוון בכלל'. 'אני חושב שניתוח גב כמו שאת צריכה לעשות לא דומה לשום דבר אחר וחשוב שאדם כמו הרב פירר ייתן דעתו. הוא מקושר לרשת עולמית של בכירי הרופאים. אל תוותרי ואל תתפשרי. לא את הרופא הטוב ביותר בארץ את צריכה, את הטוב בעולם!' שוב הצליח אורי לטרוף לי את כל הקלפים ולהותיר אותי פעורת פה.
הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של הרב ולהשאיר לו את פרטיי האישיים אבל בשיחה החוזרת מאחד מעוזריו התברר שרק בעוד 3 שבועות יחזור מחו"ל ועד אז אוכל לשלוח לו את הבדיקות והפענוח בפקס וכשיחזור ארצה יוכל להשיב לי. 'אני יכול לסדר לך פגישה אישית ב8 בנובמבר להתייעצות עם הרב' אמר העוזר הנאמן יוסי, תוכלי לשאול את כל השאלות שלך ישירות'. 'מצטערת, אני צריכה להחליט תוך יום יומיים. אני לפני ניתוח ושלושה שבועות במצבי יימשכו כמו נצח, המקרה שלי דחוף. לא תודה, אבל אולי אפשר לשלוח לו לחו"ל את הבדיקות שלי שרק יציץ בהן'? 'כשהרב בחו"ל הוא מתפנה לעניינים אחרים. תצטרכי להמתין אם את רוצה לשמוע את דעתו. אין לך ברירה אחרת' דברי העוזר יוסי.
בצר לי ויתרתי על רעיון ההתייעצות עם הרב פירר וקבלתי את ההחלטה להתקשר לדר. לימור ולהודיע לו שבדיקת היורודינמיקה בידי ושאני מוכנה להתחיל בהליך. כמצופה, דר. עזרני רופאת המשפחה לא יכלה לעזור בהפניה או בטופס 17 , כי מדובר בעיר אחרת ולפיכך אאלץ להשתמש בשרותיו הטובים להגיע לחדר המיון של ביה"ח במרכז הארץ. בסינריו שלי כבר ראיתי את היום שאחרי. איך אני עוברת מבית החולים לחדר במלון קרוב לשבוע או יותר אחרי הניתוח וכשאני מרגישה יותר טוב ויודעת להשתמש בכסא הגלגלים אני חוזרת הביתה באמבולנס פרטי מיוחד לנכים. בעיני רוחי ראיתי את הילדים ואת מיקו נוסעים אלי ברכבת בגלל מצוקת החנייה במרכז וחשבתי לעצמי איזו עגמת נפש אני גורמת להם ומבלגנת את סדר יומם…
צלצול טלפון קטע לפתע את הרהורי. הצלצול הזה, שלא היה בו דבר רמז או סימן לבאות, אחריו שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה. 'נו, מה קורה עם הניתוח שלך? הייתי בטוחה שאראה אותך שם ואזכה במצוות ביקור חולים' שמעתי את קולה של יפה מעברו השני של הקו. בעלה של יפה עבר ניתוח לב פתוח באותו בית חולים שאליו התכוננתי להגיע לניתוח אצל דר. לימור. יפה, מנהלת ביה"ס שבו אני מלמדת, שזה עתה פרשה לגמלאות, הקפידה לשמור על קשר מאז שנודע לה על הממצא בגבי ומאחר שהיתה גם היא בענייני ניתוחים לאחרונה, הפכנו אחיות לצרה. 'נכון, כבר יכולתי להיות אחרי', עניתי, 'אבל יש לי תחושה מוזרה שחסר לי עוד פרט אחד קטן. אולי תוכלי את לעזור לי. אני מחפשת דרך קיצור אל הרב פירר' (בתוך ליבי עדיין לא ויתרתי לגמרי על הרעיון). 'חכי רגע', אמרה יפה, 'אני כבר חוזרת אליך'. לא חלפו חמש דקות ויפה מתקשרת שוב. 'יש לי מספר טלפון של יהודי טוב בשם צבי קריצר שמעביר לרב בדיקות ופענוחים, מעין איש קשר. הוא חיפאי שמידי פעם נוסע לבני ברק עם ערימת אבחנות שהוא מקבל מחולים שמבקשים עצה טובה מהרב. נסי דרכו'.
'אין טעם שתעבירי לי את הבדיקות שלך' אמר קריצר כשהצגתי את עצמי. הרב חזר אתמול מחו"ל והיום כבר הייתי אצלו ומסרתי לו את כל מה שהיה לי. רק בעוד חודש או יותר אסע אליו שוב לבני ברק'. כשדמעות חונקות את גרוני מההחמצה הצורבת עמדתי לנתק את השיחה. 'אבל רגע, אל תסגרי! את יכולה לתת לי את כל הפרטים. אני מכיר היטב את רשימת הרופאים שלו. ספרי לי מה מצאו ואצל מי כבר היית'. סיפרתי הכל. 'לדעתי, הרב היה ממליץ לך לפנות לדר. יודוביץ. הוא המומחה הכי טוב בארץ למקרה כמו שלך כי הוא מנתח בשיטה חדשנית – אינדוסקופית, כנראה שזה מה שאת צריכה'. בעודי משוחחת בטלפון עם קריצר התיישבתי מול המחשב והקלדתי 'חיים יודוביץ נוירוכירורג'. על הצג הופיע מיד הפורום האישי שלו, הממלכה הפרטית שלו, להבדיל מהקודמים מרובי המומחים אליהם נהגתי להיכנס. 'הרופא הזה הוא זאב בודד' אמרתי לעצמי ושלחתי לפורום הודעה חדשה בצרוף קובץ הממצא והפענוח. לסיכום שאלתי את שאלת מיליון הדולר: האם ניתן לבצע ניתוח אינדוסקופי במקרה שלי?
מתח בשיאו עד קצה גבול היכולת ליווה את ההמתנה מורטת העצבים לתשובה עד מוצאי שבת, והיא אכן הגיעה, התשובה שכה קיוויתי לקבל. היא רק לא זוהתה ככזו ברגע הראשון כשראיתיה על המסך. הסתכלתי עליה שוב ושוב ולא האמנתי למראה עיני. לא האמנתי שהתשובה תהפוך את הקערה על פיה ותוביל לדרך חדשה, אחרת ורחוקה כל כך, כאילו מבקשת לצחוק בפני על תכניותיי המשונות ולנפץ לרסיסים את רעיון ניתוח הקל"ב. באחת נמוגו כל הרעיונות הישנים ובמקומם נולד רעיון חדש. רעיון שאמור לקחת אותי למקום שאפילו בפנטזיות הפרועות ביותר לא העזתי לחלום להגיע, רק כדי להבין שהסיפור שלי עומד לקבל את אם כל התפניות. התשובה בפורום כללה גם מספר טלפון. לא כמו מספרי הטלפון הניידים של הרופאים שהציעו לי לעבור אצלם את הניתוח באופן פרטי. זה היה מספר ארוך בן 16 ספרות, מספר טלפון בחו"ל מלווה במילים הבאות: 'איני יכול לבצע את הניתוח בארץ כי לא קיים כאן הציוד הדרוש. תוכלי להתייעץ בפיטסבורג עם דר. ג'ו.'
פיטסבורג? פנסילבניה? הרי רק לפני מספר חודשים היינו שם מיקו ואני עם חבריו לעבודה בטיול הגדול שלנו. טיול היובל שלי. במשך שנים רבות כל כך רציתי לנסוע ולראות את התפוח הגדול, את המקומות שכולם מדברים עליהם, במקומות שצחי ומיקו בקרו לפני מספר שנים ושעליהם אני מלמדת בשיעורים שלי את תלמידי. מסיבות אובייקטיביות לא התאפשר לי הדבר מעולם, אך במהלך חורף 2008 קבלתי את ההחלטה לנסוע לשם לכבוד יום הולדת 50 שיחול בקיץ הקרוב. תכננו את הטיול לפרטי פרטים: טיול ל3 שבועות מחוף אל חוף ביולי 2009 עם רכב ומדריך צמוד, בתי מלון ומסלול לעילא ולעילא ואז הגיעה תאונת הדרכים הארורה בפברואר 2009 ששיבשה את כל התכניות, אחריה הפיזיותרפיה וכאבי הגב, הדיקורים ומיני הכדורים שלא הועילו. 'איך ניסע כשאני לא מסוגלת לשבת יותר מרבע שעה, שלא לדבר על שינה במיטה?' שאלתי את מיקו. 'נלך למדקר, להומואופט, לרופא אליל, לכירופרקט, לכל מי שיוכל להעמיד אותך על הרגליים. את הטיול הזה אנחנו לא מבטלים בשום פנים ואופן'. 'ומה יהיה שם? איך אסע במצב כזה של חוסר ודאות? ואם תהיה החמרה איך אוכל לגרום לחברים שלנו שיבושים ועוגמת נפש הם הרי נוסעים להינות ואני לא רוצה להוות עול'. 'אנחנו ניסע!' מיקו לא ויתר. ונסענו.
אכן, בדיעבד, זו היתה כמעט התאבדות לקחת אחריות על מצב שברירי כל כך כשאתה נוסע עם 2 זוגות חברים. חשבתי על הכל ובכל זאת מה שהכריע את הכף היתה המחשבה שאולי זה יהיה הטיול האחרון שלנו יחד, של מיקו ושלי. אולי אחרי הניתוח כבר לא אהיה מסוגלת להתנייד למקומות רחוקים כמו חו"ל ומיקו ייאלץ למצוא לו פרטנרים אחרים לצורך זה.
הטיול עבר בשלום על פי רוב. במשך 22 יום הקפדתי שמלאי גדול של כדורי קאטאפלם, אלגוליזין ודומיהם ישכנו דרך קבע בתיק הגב שלי לאן שלא נלך- לטיפול בגוף, אך הסיבה האמיתית להישרדות היתה, כנראה, המוטיבציה. המוטיבציה לשרוד את הטיול הזה ויהי מה היתה הגורם המרכזי כל יום מחדש בטיול התובעני הזה ולכן השפעתה האינטנסיבית על התת מודע שלי לא אחרה לבוא.
את הנסיעות הארוכות ברחבי החוף המזרחי ואחר כך גם המערבי עשיתי בעיקר בשכיבה על הצד במושב האמצעי של רכב הטרנזיט ששכרנו. כשנוסעים עם חברים אמיתיים הם מפנים לך מושב שלם לצרכיך ומצטופפים להם מאחור, מקדימה ובצדדים ובלבד שנצא ונחזור בשלום כל יום מחדש כולנו ביחד. בעזרת כרית קטנה ריפדתי את "המיטה" – הספייס הפרטי שיצרתי לי בתוך הרכב וויתרתי על ההתבוננות בנופים המרהיבים שעל פניהם חלפנו במהירות אמריקאית טיפוסית. הסתפקתי לרוב במבטים חטופים על צמרות העצים שהציצו מחלון הרכב בצדי הדרכים ברגעי החסד כשהצלחתי לשכב על הגב. מראה הירוק עד שלהם חקוק עדיין היטב בזיכרוני. העלייה והירידה מהטרנזיט היו החלק המאתגר ביותר והצריך מחשבה ותכנון. המדרגה הראשונה היתה בגובה של כחצי מטר מעל פני הכביש ולכן היה צורך בשרפרף קטן, קופסה קשיחה או, לחילופין, שימוש בשיטת הברכיים על מנת לעלות לתוך הרכב. לצורך הירידה השתמשתי בישבני כמו בטיולי חוג המשוטטים כשהחלקנו במדרון תלול וחששתי לנקוע קרסול. אז התיישבתי לי על הארץ והחלקתי קדימה כמו הילדים. ועתה במסגרת המוגבלות החדשה שלי הבנתי מדוע חנן אותי האל בנדיבות כזו. בחזרה ממפלי הניאגרה נסענו בכביש המחבר את מדינות ניורק ופנסילבניה. הנסיעה היתה מתישה ומייגעת וכללה עמידה בפקקים במשך שעות. אף על פי כן, זה לא היה נורא כל כך. הסתכלתי בפניהם של הנהגים האמריקאים. איזה איפוק ואיזו סובלנות קרנו מהם. איך הם לא מתרגזים, לא צועקים, לא גונבים תור ובטח לא מקללים- רק יושבים בתוך מכוניותיהם הממוזגות ובסדר מופתי משתחלים לתוך הנתיב הפנוי. תרבות נהיגה אחרת. השלט WELCOME TO PENSYLVANNIA קדם את פנינו בהגיענו לאתר התיירותי להפסקת צהריים. מתוך אינסטינקט, סתם ללא סיבה, בקשתי ממיקו לצלם אותי ליד השלט הזה למזכרת. מכל האטרקציות שהיו במקום, מי מצטלם דווקא עם שלט? רעיון מוזר. אולי התרשמתי יתר על המידה מהתנהגות הנהגים הסובלניים שזה עתה נתקלנו בהם, אולי היתה לי איזו תחושת בטן ואולי היה זה כוחו של התת מודע שעבד שעות נוספות באותם ימים וגרם לי להאמין לעצמי וללחוש בשקט 'למקום הזה אני עוד אחזור'.
בשעת בוקר מוקדמת בעודנו מתעוררים ליום חדש של טיול ברחבי החוף המערבי הדהד בחדר המלון צלצול טלפון ועל הקו אור. מאחר שהיו לנו שעות התקשרות קבועות וסימנים מוסכמים, היה הטלפון הזה מפתיע במיוחד. 'משהו לא טוב קרה', אמר אור בקול עצוב 'השכנה סטלה נפטרה והיום הלוויה. אני אלך עם השכנים. הם יודעים שאתם בחו"ל ולא תוכלו להגיע'. דממה. 'היא נפטרה בבית החולים?' כן, היתה לה קריסת מערכות'. בשבועות האחרונים התברר שהמחלה חזרה והחלה מתפשטת בגופה במהירות. הכימותרפיה לא הטיבה עימה והיא אבדה את כל שערה וגבותיה ועימן את האופטימיות לחלוטין. ערב הנסיעה שלנו ראינו אותה עם בתה הצעירה חוזרות מהליכה בשכונה. גופה של סטלה היה כחוש, פניה חיוורות וצנומות, וכולה היתה מכופפת וכואבת. הבת אחזה באם וסייעה לה להיכנס אט אט למעלית בלובי הבניין. ניכר שלא נותרה בה יכולת להישיר מבט ולו גם להשיב 'שלום'. שקועה היתה בתוך עולמה המיוסר כחי מת הממתין ליום הדין.
הידיעה על מותה של סטלה והעובדה שלא נפרדתי ממנה לפני הנסיעה הטרידו את מנוחתי בימי הטיול הבאים. כשבקרנו ב UNIVERSAL STUDIOS שבלוס אנג'לס לא הפסקתי לחשוב על תעתועי החיים, על החיים כסרט הטוב ביותר שבו המציאות עולה על כל דמיון.
ביום ה23 של הטיול בטיסת החזור מלוס אנג'לס לבריסל חל המפנה שמפניו חששתי כל העת כשהבנתי שאני נוסעת על זמן שאול.
עליתי על הטיסה כשרוחי טובה עלי, עדיין לא מעכלת את אוסף החוויות מהטיול המדהים שזכיתי לו. במהלך הטיסה גברו הכאבים לעוצמות חדשות שמעולם לא הכרתי ונאלצתי ליטול כדור ארקוקסיה (החזק ביותר שאי פעם קבלתי) שלא הבטתי לעברו במשך כל ימי הטיול. השפעתו היתה מיזערית. נחתנו בבריסל להמתנה של 3 שעות לטיסת ההמשך באל על הביתה – השעות הארוכות ביותר בחיי. בקשתי ממיקו להשאיר אותי בבריסל, שם הרחק להיקבר. פרחיה וסטלה מעולם לא ניראו קרובות יותר. כאבי התופת לא הרפו וגופי התכווץ והתכופף מעצמו. הטיסה מבריסל נצרבה בזיכרוני כאחד הסיוטים הגדולים של חיי. הקאות, שלשולים, עינויי גוף ונפש שנמשכו כמו נצח עד הנחיתה בנתב"ג לפני כניסת השבת. כשצחי הגיע לחניון הפרדס לקבל את פנינו לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מפי ותקשרתי באמצעות יללות ותנועות ידיים. כולי משותקת מכאב לא הפסקתי לחשוב על הנסיעה הארוכה שמצפה לי עכשו עד הבית. איך אגיע? מניין יהיו לי כוחות? זעקתי ובכיתי והתפתלתי כמו נחש במושב האחורי על המזוודה שלא נכנסה לתא המטען. עד היום אין לי הסבר איך הגעתי הביתה במצב שבו הייתי שרוייה. יש כח עליון. הכח שהותיר אותי מפורקת הותיר גם נשמה באפי.
———————————————————————————-
בעודי יושבת מול המחשב המומה ומבולבלת מהמייל שזה עתה קבלתי מדר. יודוביץ, חשתי זרם עז בגופי. מסה אדירה של אנרגיה חמימה ונעימה שטפה אותי בפתאומיות. התשישות והרפיון החלו מפנים את מקומם הבטוח לחיוניות מתעוררת ואת מחשבותיי הקודרות החליפה קרן אור חיוורת שפילסה דרכה מבעד לשחור. חשתי כמי שעומדת לחוות את המפץ הגדול על בשרה בעוד רגע וכאחת מדמויותיו של ז'ול וורן הועפתי ביריית תותח לקצה השני של העולם. נשמתי קוקטייל עז של צבעים וריחות שמעולם לא ידעתי על קיומם. אט אט הלך העולם בשחור ודהה ואת מקומו מילא עולם חדש שהחל באיטיות אך בהחלטיות לרקום עור וגידים כדי לקיים בי ממש את חזונו של הנביא יחזקאל. כשראשי סחרחר עלי והמילים נעתקות מפי ניסיתי ללא הצלחה לשתף את בני ביתי בעוצמת החוויה שעוברת עלי. בעצמי עדיין לא הפנמתי את משמעות השינוי. חשתי שאני חייבת לשתף גם את יפה בהתפתחות המפתיעה שבמרכזה עומדת היא בשיחת הטלפון האחרונה שעשתה אלי והיא מצידה כבר החלה מתפללת למעני באמונה שלמה שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. 'אני עוד אחזור אלייך' אמרה לי כשבישרתי לה את החדשות. 'אני חייבת לראות אותך'.