מייגן(מבוסס על סיפורה של מייגן מאייר)

זהו.בית ספר חדש.הזדמנות חדשה.
אמא שלי מורידה אותי.מאחורה,שלא יראו.
אני עוברת בין האנשים,והם לא טורחים להסתכל.
לא מתעניינים וקרים כל כך.
למה ציפיתי בדיוק?
שייראו מעבר למראה החיצוני שלי? מעבר לשפת הגוף חסרת הביטחון שלי?
טוב,לפחות ההתעלמות.
בבית הספר הקודם שלי לא היו מתעלמים ממני,אלא מתעללים בי:
קוראים לי בשמות גנאי,דוחפים אותי במסדרונות,מנדים אותי.
הייתה לי רק חברה אחת,ליזי, שתמיד עזר לי להיות בסביבתה.
היא הייתה אומרת לי שאני יפה כמו שאני.
אני זוכרת:בטיול השנתי של שנה שעברה,ישבנו אחת ליד השניה,ודיברנו זמן רב.הצעקות של המפגרים בשורות האחרונות של האוטובוס הפריעו וצרמו קצת באוזן אבל עדיין הצלחנו לנהל שיחה.
מהשיחות הבאמת עמוקות האלה.
שבועיים לפני סוף הלימודים,היא התארחה אצלי בבית.
בשלב מסויים היא התכופפה קדימה,וניסתה לנשק אותי.
נבהלתי ממש,ואמרתי לה ללכת.אני חושבת שזה היה קצת בהיסטריה,כי היא לא התווכחה הרבה לפני שיצאה מהבית וסגרה את הדלת אחריה.
עברו כמה חודשים,ומאז הספקתי ללמוד יותר:על מיניות וכל הדברים האלה שמבוגרים תמיד מנסים להסתיר ממך.
איכשהו,הלמידה עשתה את הכל יותר מחורבן:למה שמישהי,אפילו אם היא לסבית,תרצה לנשק אותי? אני מכוערת ואין לי כלום.
לא חברים,לא כישרון.כלום.למרות שאני מנסה לכתוב מדי פעם,אני בדרך כלל פשוט זורקת מה שיוצא,ואומרת לעצמי שוב ושוב "מה נראה לך? שאת סופרת מחורבנת?!".
אז הפסקנו את הקשר.ועברתי עם המשפחה שלי.
שמחתי על ההזדמנות:בראש הקטן והמטופש שלי דמיינתי שבבית הספר החדש אמצא חברים,אהיה סוף סוף כמו הנערות האלה שתמיד רואים בסרטים.אני יודעת שזה רק היום הראשון,אבל לא פנו אליי,לא ישבו איתי בקפיטריה בארוחת הצהריים…לא כלום.
אני כל הזמן מפחידה את עצמי שזה יחזור להיות איך שזה היה.
אני שונאת את עצמי על זה.
נגמר יום הלימודים.אני חוזרת הביתה,נכנסת לחדר שלי ומיד מתחברת למייספייס. שם אני מפרסמת דברים שאני כותבת לפעמים,ויש אנשים שמחמיאים לי על זה.אני בדרך כלל חושבת שהם מגזימים בתגובות שלהם.אבל זה עדיין נחמד.וזה גורם לי להרגיש טוב.גיליתי שמישהו שאני לא מכירה שלח לי הודעה: שמו היה ג'וש אוונס.
התחלנו להתכתב.בהתחלה אלה היו דברים כלליים,כמו מה הגיל שלנו,מה אנחנו אוהבים לעשות…
כעבור בערך שבועיים התחלנו לדבר על דברים עמוקים:רגשות,מחשבות זכרונות,בעיות במשפחה,בעיות בבית הספר.
הוא סיפר לי שלמרות שהמראה שלו נחשב לטוב הוא הרבה פעמים לא מצליח להתחבר לאנשים אחרים,וליבי קפץ קפיצת ניצחון קטנה:אני לא היחידה.
זאת הייתה השגרה:הייתי הולכת לבית הספר,מדברת עם מספר קטן של אנשים כאשר הרוב היו מתעלמים ממני ומעדיפים לא להתראות איתי.
הייתי חוזרת הביתה ומדברת עם ג'וש, והכל היה מסתדר.הוא היה שם בשבילי,ואני הייתי שם בשבילו.אני חושבת שבנקודה הזאת כבר התאהבתי בו:מראהו הנאה,העומק הרגשי שלו…חשבתי שהוא הנסיך שלי,הבריחה שלי מהמציאות הקודרת הזאת.
ואז,יום אחד,משהו השתנה בו.הוא החל לקלל אותי,לכתוב לי דברים כועסים.החברים שלו התחילו לפרסם עליי דברים גם כן:שאני זונה,שאני שמנה… לא האמנתי.פשוט לא.
הדברים שכתב היו יותר ויותר גרועים עם הזמן.
לפני חצי שעה הוא כתב לי:העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדייך.
התפרקתי:בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי.האדם היחיד שהיה מסוגל לאהוב אותי,להבין,פונה גם הוא נגדי.זה שובר לי את הלב.
כשאני חושבת על זה,אין לי אף אחד בחיי שיגיד אחרת.
אולי העולם באמת יהיה טוב יותר בלעדיי:אולי אנשים מכוערים וחסרי תכלית כמוני הם רק מילוי של מקום,של חלל.
אני לא חשובה לאיש.
בעיקר לא לעצמי.
אני עכשיו נמצאת בארון שבחדרי,כורכת חגורה סביב צווארי.
מיד אתלה את עצמי וסוף כל סוף אעשה טוב למישהו.
מישהו שהוא לא אני,כי אני לא ראויה לטוב:אני לא ראויה לחיות.
להתראות.