מפוחית

בס"ד
כל הזכויות שמורות למירה(ברין) הראל
ה מ פ ו ח י ת
היום בו קיבל עוזי את המפוחית הראשונה שלו, התחיל כמו כל יום חורפי רגיל אך בסופו הפך עבור עוזי, ליום עצוב וזאת לא בגלל שעוזי לא רצה במפוחית. להיפך, הדבר שעוזי רצה יותר מכל היתה מפוחית פה מסוג “HONNER" ,אך בכל פעם שהעלה את משאלתו זו בפני הוריו, אפילו כשביקש אותה כמתנה, לקראת חגיגת ה"בר-מצוה" שלו, דחוהו ב"לך ושוב" בנימוקים שונים ומשונים, ועוזי, נער בלונדיני ותכול- עינים, בעל הבעת פנים "מלאכית" ו"תפישה-מהירה", בדרך-כלל, לא הבין את סירובם של הוריו למשאלתו הפשוטה, הרי מפוחית-פה, לא היתה אף פעם חפץ יקר מחיר, ומדוע הסירוב המשונה הזה?
יום אחד החליט להעלות את הנושא בפני אחותו הגדולה דליה, שעמדה לסיים באותו זמן את לימודיה, בבי"ס תיכון , והיא הסבירה לו שהוריהם פשוט אינם מבינים, איך ילד בעל שמיעה אבסולוטית וחוש מוסיקלי המסוגל לנגן כמעט על כל כלי "רציני" גם ללא “לימודים רשמיים" – "נדבק" דווקא ל"חתיכת מתכת" המשמשת לדעתם משחק-ילדים. "הם היו מעדיפים שתבקש לנגן על פסנתר, אפילו שזה עסק מאד יקר עבורם" אמרה דליה, ועוזי, החליט בו ברגע, שבחופשת חג החנוכה המתקרבת, ילך לחנות הפרחים הסמוכה ואולי גם לחנות הירקות שלידה ויציע עצמו כנער משלוחים, ואת הכסף יחסוך לקנית המפוחית הנכספת.
ערב חורף אחד, כשאמא עדין לא חזרה ממקום עבודתה ואחותו דליה ,יצאה לאחת מחברותיה להתכונן למבחן, רק עוזי ואבא נשארו יחד בדירה. לפתע, פנה אבא לעוזי בקול רציני ואמר לו: "הגשם הפסיק ואני מרגיש קצת מחנק בבית. מה דעתך בן, שנצא החוצה לסבוב קצר? " – להזמנה שכזאת, עוזי בודאי לא יכול היה לסרב ומיד זרק על עצמו את מעיל הרוח שאבא הביא לו לחנוכה והיה מוכן ומזומן לצאת.

בס"ד המפוחית עמ' 2מתוך5
-2-
הם צעדו, שותקים ברחוב הרחוץ מגשם ופתאום אמר אבא: "בעצם בן, בזמן
האחרון לא יוצא לנו לשוחח זה עם זה ואני חש צורך לשוחח עמך שיחת גברים."
עוזי התפלא. בסקירה מהירה במחשבתו העלה את כל התעלולים שעולל בזמן האחרון בבית הספר ובבית אבל היה בטוח שאף אחד מהם אינו מצריך "שיחת גברים". אולם ל"פצצה" שהשליך אבא בפניו – בודאי לא היה מוכן. –
" ראה עוזי" , אמר אבא, "אתה כבר בחור גדול" (עוזי כבר היה בן 13) ובודאי הרגשת שבזמן האחרון, אמא שלך ואני לא משדרים בדיוק באותו גל. זה קורה לפעמים. ניסינו אמנם למצוא נקודות מפגש בינינו אבל הגענו למסקנה שמוטב להיפרד בטוב. אתם תשארו עם אמא ואילו אני אעבור כנראה לעבוד בחו"ל, במקום עבודה חדש, ואנסה למצא את עצמי באזרחות"-.
עוזי נדהם. הוא הרגיש אמנם שהיחסים בין הוריו אינם רגילים, ומאז שאבא השתחרר מהצבא, הם אפילו מתוחים למדי. אבא שהיה קצין קרבי נערץ על חייליו , והיה רגיל למרחבים, להווי צבאי ולאחוות לוחמים במשך זמן כה רב, נאלץ לעזוב את הצבא ולהתרגל לחיים אזרחיים. אם במשך שנים היה רק "אורח של שבת" מפונק בבית או לכל היותר מתקשר מפעם לפעם כדי לשאול "מה-נשמע?" היה צריך כעת, להתרגל לבעיות של יום-יום. עוזי שמע פעם את חנה השכנה אומרת לאמו, שגד, אביו, משול לנשר קצוץ כנפים מאז השתחרר מהצבא, כי עדין לא מצא את מקומו בחיים האזרחיים, ואמא ענתה לה ביבושת כלשהי:" הגיע הזמן שיתחיל לעמוד על רגליו ויבין שמשפחה וילדים אינם מחנה צבא ובחיים האזרחיים-אינו המפקד העליון".
בדרך כלל השתדלו ההורים שלא לריב או להתווכח בנוכחות הילדים. אמא שהיתה
רגילה משך שנים רבות, לגדל את הילדים ולנהל את הבית בכוחות עצמה בנוסף לעבודתה, הייתה צריכה להתרגל לנוכחותו היומיומית של המפקד, איש הצבא בדימוס,
בס"ד המפוחית עמ' 3מתוך5
-3-.
שלא שש להתחלק בחובות הבית ובתירוץ של חיפושי עבודה ומפגשים עם החברה מהסיירת היה נעלם לשעות רבות. עוזי ואחותו דליה קיוו תמיד שזה יעבור לו ושיתרגל לתפקד כאבא אזרחי כמו אבות חבריהם – עכשיו הבין עוזי, שזה מאוחר.
הוא רצה להפציר באביו ולומר לו שיתאזר בסבלנות וימשיך לחיות אתם, והוא, עוזי, מוכן להבטיח לו כל דבר, רק שישאר! איך אבא , שידוע היה כמפקד נערץ ו"אבא" של חייליו, חושב לעזוב את הבית דווקא עכשיו? עוזי, הרגיש שגרונו נחנק ואינו מסוגל להוציא הגה. דמעות מרות התחילו לזלוג על לחיו וכל גופו נתקף צמרמורת.
אבא של עוזי, חשב שהבין את סערת הרוחות שתקפה את בנו וניסה לחבק אותו חבוק
גברי אמיץ ולמחות את דמעותיו. ואז, כשידו השמאלית עדין חובקת את בנו, הכניס
את ידו הימנית לכיסו והוציא משם חבילה קטנה בגודל של חפיסת שוקולד מבוקשת,
וניסה לדחפה לתוך ידו הקמוצה של עוזי. "אני מצטער עוזי, אבל אני פשוט לא יכול
יותר. הנה הבאתי לך משהו שבודאי תשמח בו"- עוזי שחשב שזאת חפיסת שוקולד
רצה להשליך את החבילה בפני אביו אך כשלחץ אותה קלות, הרגיש לתדהמתו
שהחבילה קשה מדי עבור שוקולד.
אבא המשיך בקול מהוסס וחנוק:" בעצם רציתי לתת לך את זה כבר לפני שבועים
כשהבאת את תעודת השליש המצוינת שלך אך פשוט לא יצא לי בזמן האחרון לתפוש
אותך בנפרד. אינך סקרן לראות מה יש בחבילה?" שאל אבא ודחק בעוזי לפתחה.
בידים רוטטות פתח עוזי את החבילה והנה בתוכה קופסא מלבנית אדומה כמו
קופסא של עטים אך עליה חרוטות אותיות לועזיות: "HONNER" . -"וואו!"
פרצה קריאה מפיו ,כשפתח את הקופסא ומצא בתוכה את המפוחית משאת-נפשו. לו
רק היה מקבל אותה בנסיבות אחרות, לא היה גבול לשמחתו, אך באותו רגע, תקפה
אותו הרגשה מזופתת כאילו המפוחית מהווה כעין שוחד או סוכריה לתינוק בכדי
להמתיק את קבלת הבשורה המרה. עוזי, אחז במפוחית בעינים מושפלות וכאב חזק
בס"ד המפוחית עמ'4מתוך5
-4-
בלבו וניסה להחזירה לאביו. ואז אמר אבא בקול עצוב ועצור:"אני מבין אותך בן
שקשה לך עכשיו. אני רק מקווה שבמפוחית תמצא חברה נאמנה לעודד אותך ברגעים שאתה מרגיש בודד.כשתגדל תבין, שלא תמיד מתפתחים החיים כמו שאתה מתכנן מראש ודברים שעושים לך טוב על הנשמה יכולים לגרום למישהו אחר שאתה דווקא אוהב, לכאב רב. אנא בן, אני הרי יודע שאתה יכול לנגן במפוחית. בבקשה ממך, נגן לי משהו בשבילי." עוזי – הביט לרגע עצוב באביו, עצם את עיניו וכשפקחן לאחר כמה רגעים, לקח את המפוחית מידיו של אביו והחל לנגן בלי לתכנן מראש משהו מיוחד. צלילים ענוגים ועצובים בקעו מהמפוחית אך עוזי הרגיש שכל צליל הבוקע מהמפוחית, גורם להרגשה המזופתת שלו להתפוגג. כשסיים, הסתכל באביו וראה איך הדמעות מתגלגלות על לחייו של האיש. עוזי הושיט את ידו הפנויה ולחץ את ידי אביו. –
"תודה אבא", אמר –"אחשוב עליך תמיד כשאנגן במפוחית אבל אני מקווה שלא
תשכח אותנו ותמצא דרך להיפגש איתנו פנים אל פנים, לעתים קרובות יותר ולכתוב
לנו מכתבים מחו"ל…
מאותו יום, אי אפשר היה לפגוש את עוזי ללא מפוחית כלשהי. במשך הזמן, גדל
אוצר המפוחיות שלו. מכסף שקיבל מעבודות שונות, קנה מפוחיות אחדות. גם אביו
היה מביא לו מחו"ל, בביקוריו המעטים בארץ, דגמי מפוחיות חדישים, בגדלים
שונים. היתה לו מפוחית "עצובה" שבה היה מנגן שירים עליזים ומפוחית "עליזה"
שבה דווקא ניגן שירים שקטים וחולמניים, מפוחית זעירה ומפוחית בגודל סרגל,
ובכל שמחה ואירוע, ידעו החב'רה שעוזי יפיח רוח שמחה עם המפוחיות שלו ,
וברגעים עצובים, לא אחת, היתה נגינתו של עוזי "מגרה את העינים לבכות”. ואפילו
הקשוחים שבינינו בקושי התאפקו, כמו שאמרה שוש: "נגינת המפוחית של עוזי
גורמת לנו להזיל דמעות כמו נשים צדקניות".
עוזי בגר, בשנות לימודיו בתיכון ובפגישות ה"חברה", בזמנים ואירועים שונים, היה
מנגן במפוחיות שלו ומאלתר גם קטעי מוזיקה קלאסית, או עממית-עליזה ושובבה או

בס"ד המפוחית עמ' 5מתוך5
-5-
עצובה, בהתאם לאוירה באותו מפגש, וכשהגיע יום נישואי אחותו דליה, שכמובן היו
נוכחים בו גם הוריהם, לפני שהתחילו הריקודים- עלה על הבמה וניגן זר שירי אהבה
ישנים מימי החלוצים ו"שיר השירים".
אחרי התיכון התגייס עוזי לצבא, עבר קורס צניחה והיה לקצין נערץ על כל מי שפגש
אותו, בנסיבות שונות, באימונים או במלחמה. כל מי שפגש בו, ידע, שבכל מצב, תמיד
יש בכיסיו , לפחות שתי מפוחיות לרומם עם נגינתן את הרוחות בימים ובלילות.
עברו שנים. אחרי השירות בצבא ,היו חברים שנסעו לטייל בחו"ל או להמשיך
ללמוד לימודים גבוהים באוניברסיטה ובטכניון. עוזי הלך ללמוד רפואה, בירושלים,
משך תקופה ארוכה, וסיים התמחותו כרופא ילדים. בהזדמנויות שונות ניגן
במפוחית בפני ילדים במועדוניות וב "קרן-אור" ולא אחת שמענו, שגם כרופא
במחלקת הילדים ידע תמיד להשתמש בנגינת מפוחיות הפה שלו, בכדי להעלות
בדל חיוך על פני הילדים הסובלים, ולהשכיח מהם את כאביהם עד כמה שאפשר.
וכשהפך דוד לילדי דליה אחותו, ומאוחר יותר לאבא בעצמו, שמחו ילדי משפחתו
תמיד להאזין ולהקשיב לצלילי מפוחיותיו, אפילו שהיום ,כמעט ולא שומעים
כלי זה ,כמו פעם, בעולם הרחב.
(Cכל הזכויות שמורות למירה (ברין) הראל


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך