נעלי לכה אדומות ובוהקות – חלק א’

שקט, אני צריכה להתכופף. ולא לדבר יותר מדי שלא ישימו לב אליי. ולצערי היה לי מאוד קשה לעשות זאת. מה לעשות אני בעצמי גבוהה. ובאותו יום בחרתי באופן מוזר ומפתיע למדי, לנעול מתוך שלל זוגות נעליי, נעלי לכה אדומות ובוהקות עם עקבים גבוהים. וגם הכובע הגדול והסגול שלי לא שימש אותי כראוי בביצוע המשימה הקשה הזאת…
אני עמדתי שם מרגישה לא שייכת. שמעתי את כל האנשים האחרים שמסביבי מדברים על המבורגר הטעים שהם אכלו אתמול בלילה באיזו מסיבה, שהתקיימה באחד הברים הרועשים ביותר בעיר.
"ממש עיר שמקבלת את כולם חשבתי לעצמי". וכך אט אט שקעתי במחשבות, ובתסכול המוזר הזה שלא הרפה ממני. התקרבתי לשולחן הגדול ומבלי לשים לב נתקלתי בכיסא ריק שעמד בפינה, והפלתי את כל הקינוחים שהיו על המגש, שלקחתי זה הרגע מהמטבח, על הרצפה.
אבירם מנהל המשמרת שלי רץ אל האורחים המכובדים כדי להתנצל. ואני התכופפתי כדי להרים את כל הלכלוך שגרמתי. לעזאזל! זו הריי עבודה שהתחלתי רק לפני שבוע! וכבר אני הורסת את הכול!
אספתי וניקיתי את כל הקינוחים ואת שברי הצלחות. וכדי לנסות להקטין מעט את הנזק, הלכתי גם אני אל השולחן ודקלמתי יפה יפה כמו ששיננתי פעמים רבות. "סליחה שהרסתי לכם את הערב החגיגי הזה. אני מתחייבת לתת לכם ארוחה על חשבוננו בכל זמן שתרצו ותחפצו בכך."
ידעתי טוב מאוד שהשימוש בניסוח המדויק יעזור לי גם לאחר מכן. כאשר אבירם יכריח אותי בסוף המשמרת להתעכב זמן ארוך מהרגיל בעבודה, וללכת לספר למנהל את אשר קרה בחדרו.
כאשר המסעדה התרוקנה מאדם אבירם קרא לי וביקש שאני ייגש אליו. ואכן כל התסריט שבניתי לעצמי בראש קרה. רק עם עוד תוספת קטנה, אחרי שסיפרתי הכול למנהל שלי, הוא ניגש אליי ואמר בחביבות. "תגידי, היית רוצה שאראה לך את העיר? את נראית קצת במחשבות, קצת לא שייכת, את חדשה כאן נכון?" ידעתי שהעובדה שאני חדשה מאוד בולטת לעין, הלבוש שלי, הדיבור, ההליכה, ההתנהגות הכול היה להם מוזר. כל הזמן הם נעצו בי מבטים תוהים. הנהנתי בראשי לכן ואז שקעתי שוב במחשבות.
האמת, זה די נחמד מצדו נכון? זה בא ממקום טוב, לא מתנשא אלה סתם ידידותי. אולי כדאי לי להסכים לשם שינוי, ולהתחבר עם אנשים. במקום סתם לפרק חברויות ישנות שהיו טובות עבורי, על איזה ויכוח מטופש….
בעודי עולה במדרגות אל דירתי הקטנטנה חשבתי, איזה מעבר קשה אני עשיתי. ולמה, למה עברתי מתל אביב העיר החמימה והנוחה, אל ירושלים העיר עם האבנים החשופות, והאנשים השונים אשר מסתובבים פה בכל פינה ופינה. למה בעצם, למה? הייתה לי תחושה מאוד ברורה שתוך כמה רגעים תופיע הצעקה החזקה אשר הופיעה בראשי תמיד עד כה – נתק! מהמשפחה, מהחברים, מהבית מהרוע, מהאלימות, מהפשע, מהסמים. אני יודעת, הרי אני יודעת שגם פה זה קיים, ואני רק ניסיתי להדחיק את זה כל הזמן. הייתי, ואני עדיין ממציאה לעצמי תירוצים כמו: הייתי בת 15 ולא הבנתי כלום מהחיים שלי. אני הייתי ילדה, עכשיו שהתבגרתי זה לא יקרה יותר. ועוד כל מיני משפטי הרגעה למיניהם שהעמסתי על עצמי כדי להדחיק, ולמחוק את העבר שלי.
לא יכולתי אז להגיד לעצמי את המשפט המפחיד הזה. שזה, זה יכול לקרות גם כאן. ואז פתאום שחזרתי הביתה עם קצת תקווה בלב. הצעקה החזקה, התמידית, שהייתה קימת בתוכי, הפכה לבלבול. והבלבול הפך למחשבות, והמחשבות, הן התערבבו בתוך עצמם. נזרקתי על המיטה. התסבוכת הזאת, הפכה אט אט לשינה עמוקה.