סבא שלי- פרק 4

ואוו! הייתם צריכים לראות את הסיטואציה.
אני,דניאל ונועה ( מהפרק הקודם), גררנו את רגלינו בשעה 4 וחצי לפנות בוקר במבנה בית החולים הקרוב לבית. הייתי מפוצצת בציפיה. מה אני הולכת לראות , את מי ואיך???
עד עכשיו קיוויתי שזה חלום רע. קיוויתי להתעורר במיטת החלומות שלי הגדולה עם הפוך הכחול ולראות את סבא שלי מחייך , צוחק ואומר ״עשינו עלייך אמבושששש !״
אבל זה לא קרה לצערי…

הלכנו בשקט בשקט. רק נקישות העקבים הקטנים של דניאל נשמעו במסדרון הדומם. המסדרון היה ריק לחלוטין, פרט למספר אחיות בודדות. צעדנו במתח, אך בבטחה לעבר החדר של סבא,
מכינות את עצמינו לכל מראה שנראה…
הינה הגענו לחדר של סבא! ראינו בעירפול ארבע מיטות ורעש של אנשים- רעש חזק!
נועה, שעדיין לא התאוששה מהשינה העמוקה שאותה ישנה במשך שעה וחצי, נשענה על הקיר והניחה את ראשה על ידייה, ולרגע היה נדמה שהיא עומדת להירדם עוד פעם , אך דניאל מיהרה לנער אותה בחוזקה :״ קומי קומי, פדלאה!״ ציחקקה דניאל. היא רק לא שמה לב, שאף אחת מאיתנו – לא דניאל ולא אני, לא פלטה ציחקוק אחת מאז תחילת ה״מסע״ הזה.

סידרנו את עצמינו בשקט ונכנסנו לחדר….

את המראה שהיה אני לעולם לא אשכח :
האחות הצביעה על המיטה הפינתית הראשונה מימין. הגעתי לשם ועייני חשבו שהן חולמות..
לפני עמדו לא פחות ולא יותר מ- 60 איש. 60 אנשים!!!
חלק מהם לא היה לי מוכר , סתם זרים , אבל אז ראיתי אותם- את אמא, סבתא וסבא כמובן.
סבא שכב לו במיטה, מכוסה כולו באינפוזיות וצינוריות מוזרות בכל הגוף, הוא עצם את עייניו הכחולות וחיוכו לא היה לצידו, להבדיל מתמיד…
הינה כל בני המשפחה , דודים דודות , בני דודים, אחים ואחיות של סבא וסבתא וכ׳ו…
כל מי שהתקשרתי אליו בפאלפון ולא ענה – היה שם!
אף אחד לא ידע באמת מה הוא עושה שם : חלק בכו בשקט, חלק ישבו ליד סבא ולטפו אותו, וחלק שרו שירים , ואפילו דוד שלי- אמיר, הביא עימו גיטרה.
אף אחד לא שם לב שבמשך קרוב לעשר דקות, אני דניאל ונועה עומדות שני מ׳ מהם…

לא רציתי ״ להפריע להם״. הייתי עצבנית ועצובה, לא מהעובדה שהם לא שמים אלי, אלה מהעובדה שבמשך כל כך הרבה שנים הסתירו ממני את זה, את ה״הסוד״ של סבא.
עמדנו ככה שלושתינו חסרות עונים…
לפתע, ככה סתם, דניאל שכבר התחילה להתרגז מהעובדה שאנחנו רואות ולא נראות במשך כמעט 20 דקות, קמה על רגליה ומחאה 4 מחיאות כף.
כל ה״מסיבה״ נעצרה בבת אחת!
הדיבורים פסקו כלא היו והמזגן נשמע לפתע רועש, הגיטרה פסקה. כולם הסבו את עיינהם אלינו. רק אלינו.
אף אחד לא הניד עפעף, אני ונועה קפאנו על מקומינו מרוב התפעלות לדניאל. רק דניאל פיהקה בנימוס ושילבה ידיים .
״ מותק שלי!״ , אמא הפרה את השלווה, ״מה שלומך מתוקה? איך בילית את הלילה??״
כולם עדיין היו קפואים על מקומם. אמא התקדמה כמה צעדים כדי לחבק אותי , ונועה ודניאל שהיו לידי – לקחו צעד אחורה מתוך נימוס .
אבל כמובן שלא שיתפתי פעולה עם החיבוק.
״ אמא״ אמרתי. לרגע ממש נאלמתי. לא יכלתי להגיד כלום, גרוני היה חנוק מדמעות- של עצב ואושר.
״ אמא, יש הרבה דברים שאת צריכה להסביר לי״.. לפתע הרגשות עזבו את ליבי והלכו לליבה של אמא, שהחלה לבכות גם היא.
״ אני כל כך מצטערת מתוקה שלי, בסדר, אני אספר הכל!״ אמא נראתה במצוקת רגשות, כל כך ריחמתי עליה , שחיבקתי אותה בחזרה .
אחרי המקרה הזה, כולם עזבו את בית החולים, נשכו שפתיים , ונסעו הביתה .
רק אני, אמא,סבתא ונועה ודניאל, שנכנסו למיטה של סבא שלי על מנת לדבר איתו ובסופו של דבר נרדמו על המיטה שלו, נשארנו בבית החולים על מנת שהם יסבירו לי מה קורה פה.
במשך שעה וחצי דיברנו- אמא, סבתא ואני . המוח שלי כבר לא היה עירני ולא קלט אפילו מילה. רק ידעתי שכמעט כל מה שהן אמרו, דניאל כבר הספיקה לספר לי , מה שהוכיח שהיא דברה אמת. כמובן שנאלצתי לשחק אותה ״מתעניינת״ כיוון שאמא וסבתא לא יודעות שאני , נועה ודניאל, חיטטנו לו בנייד בשלוש בלילה. ( בפרק הקודם).
אבל רק שאלה אחת שרציתי לשאול עת אמא הידהדה בראשי, ולכן נאלצתי לחכות בסבלנות עד שהיא תסיים את דבריה כדי לשאול אותה .
״ אמא״ אמרתי. ״ זה באמת נכון שסבא לא ישן לידי בכל לילה, אלה הולך לבית החולים הזה? זה באמת נכון ששיקרתם לי מאז יום היוולדי ??״ ( בפרק השני סופר שמהיום שנולדתי, הורי אמרו לי שסבא ישן לידי במיטה ועוזב בזריחת החמה, וכך הורגלתי כששאלתי את הורי בבקרים ״ למה סבא לא בבית?״) .
אמא הנידה בראשה לשלילה.
״ תכשיט שלי, לא שיקרנו, לא רימינו ולא כלום."
״ איך את מסבירה את זה?״ ידעתי שאני לא מנומסת כלפי אמא שלי ,אבל הייתי בסערת רגשות.
״ זה באמת נכון, סבא שלך אכן ישן לידך מיום היוולדך ועוזב מוקדם מאוד בבוקר.״
לפתע עייני התמלאו אש.
״ אז איך את מסבירה זה שהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי שהוא לא לידי ??
את משקרת !! משקרת !! מ-ש-ק-ר-ת!״
אמא, לא נבהלה מהתקף הזעם שלי והתחילה לענות:
״ אכן לא שיקרנו , כך היה מאז ומעולם.״ אמרה אמא והראתה לי תמונה שלי איתו כשנרדמתי, סבא שלי ישן במיטה מתחתי , עם כרית בידו , מכוסה בפוך הכחול עם חיוך של תינוק.
שתקתי.. אוקי, היא לא שיקרה .
״ אבל…״
״ בחודש האחרון, מצבו של סביך החמיר, הסרטן שבגרונו החל להתפשט למספר רב של איזורים בגרון. הוא הלך להרבה טיפולים : בחול ,בארץ …
אבל הוא לא רצה לספר לך כי הוא כל כך אוהב אותך, ולא רצה שתתאכזבי. בחודש האחרון, היו מספר לילות שהוא כבר ארז את תיק בה״ח, וחיכה שתרדמי על מנת ללכת לבה״ח להקרנות/לניתוח…
הוא אכן שכב לידך במיטה, אך שם עלייך עין כדי לראות מתי תרדמי, וכשנרדמת, הוא הרגיש מאוד רע עם עצמו, אך הוא לא רצה לספר לך כדי לא לעשות לך רע.״ סיימה אמא את דבריה.

וואוו! אמרתי. איזה סבא מתוק ומדהים יש לי.

״סבא אמור לחזור מחר בערב מבה״ח, הכל למען שהסרטן לא ינצח- ויקח את קולו של סבא״ אמרה אמא בגימגום ובלחש…
״מחר,״ אמא פתחה שוב את פיה.
״ מחר, אני רוצה שנפתח דף חדש, את כבר גדולה ויכולה להכיל כל בשורה ובשורה . מעתה ואילך- נספר כל דבר שיקרה. אני מבקשת שבבוקר כשנקום , נפתח דף חשד כאילו כלום לא קרה ונתחיל בוקר חדש ויפה מקודמיו!״ אמרה אמא.
רק היא לא שמה לב כשאמרה ״ מחר בבוקר״ , שכבר השעה 7:00 בבוקר ואור בחוץ.
וכך הסתכם הלילה הלבן. הלילה הלבן הראשון בחיי.
נשקתי לסבא שפתח את עייניו קלות. השפעתו של חומר ההרדמה התחילה לפוג. סבי הביט בי בעיניו הכחולות הבהירות והצלולות, שתמיד נשארות צעירות . מצמץ ופשוט באה . לא הזיז שום חלק בגוף .
חיבקתי את סבא בכל כוחי, מעייני זלגו דמעות של עייפות אך זה לא ממש עיניין אותי. סבא, שחומר ההרדמה מנע ממנו להזיז עוד משהו חוץ מהעיניים . ניסה להרים את הידו בכל הכוח על מנת להשיב לי חיבוק , אך תוך שתי שניות, הפיל אותה על המיטה.
״הולכים ?״ שאלה אמא.
״הולכים!״ אמרתי. חייכתי והפעם התענגתי על החיות הזה.
סבי, שהביט בי במבט מלא אהבה בכל צעד שעשיתי לעבר דלת החדר שלו, גרם לי לבכות ולחבק אותו חיבוק גדול גדול גדול. סבא שהצליח סוף סוף להזיז את יד ימין בחופשיות, ליטף אותי וחיבק אותי. אחר כך החזיק בחולצתי וכשקמתי , הוא החזיק בה חזק יותר. ועיניו הכחולות התמלאו דמעות של אהבה . הוא עשה סימן של ״לא״ ביד. וכמובן, שלא יכלתי לסרב לו- לסבא המתוק שלי.
נשארנו שם עוד שעה. אמא וסבתא נרדמו על הכיסא. וסבא רק חיבק אותי. ביקשתי ממנו שידבר איתי, אך הוא הצביע על אריזה שהייתה על השידה . זאת הייתה אריזה שבתוכה הייתה זריקה, הצלחתי לפענח כמה מילים מהכתוב שמתוכן הבנתי שמדובר בזריקה שמשתקת את מייתרי הקול למשך יום-יומיים, על מנת שלא תהיה יכולת דיבור ובכך הגרון והצרידות של סבא יוכלו להבריא. אך בגלל שלא היה שם מזרק עם חומר, שיערתי לעצמי שהחומר מטייל עכשיו אי שם בתוך גופו של סבא.
כעבור שעה כשהבחנתי שהוא נרדם, נשקתי לו וקראתי בשקט לאמא וסבתא . או יותר נכון- הערתי אותן.
הזדרזנו, לקחנו את התיקים ורצינו ללכת הביתה , כשלפתע אמא הסיבה את תשומת ליבי-
״אני חושבת ששכחת שם משהו!״ אמרה אמא והצביעה על המיטה של סבא.
מתחת למיטה של סבא, התגלגלו להן נועה ודניאל שנחרו כמו אריות.
״ילדות טובות..״ אמרתי למרות שדניאל כבר בת 17.
אמא, הייתה קצת המומה כיוון שלא ידעה מה הן עושות פה. היא לא ידעה שבזכותן אני פה . שבזכותן מצאתי את סבא.
לקחתי את התיק של נועה ודניאל ואני ואמא ״גררנו ״ אותן לאוטו שלנו , כדי לתת להן טרמפ כמובן ( לא בשביל משהו אחר אל תדאגו חח) .

השעה הייתה כבר 8:30 בבוקר.
נסענו הביתה כולנו . הורדנו את נועה ודניאל שזחלו לעבר הבית שלהן.
אחר כך את סבתא,
ואחר כך נשארנו אני ואמא לבד. היה ברור לשתיינו שאנחנו טסות לישון עד הערב.
גם לשתינו היה ברור שסבא עכשיו שוכב בבית החולים ונהנה מהחימום ומהטלוויזיה 70 אינ׳ץ שמחוברת מטר מהפרצוף שלו.
אבל גם אני וגם אמא לא ידענו איזו הפתעה מחכה לנו כשסבא יצא מהבית חולים. הפתעה שלא חלמנו עלייה …