רות, סוף.

"רוני, אתה זוכר את היום הראשן שנפגשנו? איך הולכת אותי על שפת הים וברגע השקיעה התקרבת אליי ונישקת אותי בפעם הראשונה?"
"בטח זוכר, איך אפשר לשכוח את הרגע המדהים הזה רותי שלי." אמרתי וניגבתי דמעה זולגת.
רותי יישרה מבטה על הרצפה תחת רגליה ושטף של עצבות חלף בשפתיה.
תוך כדי בהייה ברצפה היא ממשיכה בקולה הנעים: "יפה שלי, אתה הרי יודע כמה האהבה שלי אליך אינסופית; נצחית!… אלף חברות יעידו כמה דיברתי עליך כשלא הייתי עליך." אמרה כשהופיע חיוך קטן ושובב מהול בעצב קדמון על פניה.

כשתותי המשיכה לדבר אליי ברצף מילותיה הדוקרות, איבדתי את הריכוז לכמה רגעים; רגעים שהרעישו את עולמי הפנימי עוד יותר; רגעים בהם בהיתי בענייה החומות, ועם זאת, המיוחדות, באפה הקטן והחמוד בצורת מגלשה שתמיד נהגתי להעביר עליו אצבע בחיבה יתירה, בלחיים החינניות שהיה כל כך כיף ללטף פעם אחר פעם בנועם, בשיערה הג'ינג'י המתוק מהדבש הכי כתום על המדף, ואיך לא – בשפתיה החלקות והטבעיות שהיה כל כך מרתק לטעום כל פעם מחדש.

חסר ישע, נאלצתי להחזיר את הריכוז לאישה יפת התואר מול עיניי, ולהקשיב לשטף הדיבור חסר הרחמים ששחט כל זיכרון חרוט שעמד בדרכו מבלי לשאול האם הוא בכלל רוצה להישחט.

"רונוש, מחמד ליבי והמועדף על נשמתי, אני מצטערת. מצטערת על כל מעשיי וחטאיי הקרבים ובאים. לא נשארה לי ברירה ומי כמוך יודע זאת?. הלילות הארוכים שבילינו בבכי מריר על המיטה בבית שלך בתקווה שפני הדברים היו נראים אחרת; החיבוקים הארוכים והמכילים שדאגנו לשתף אחד עם השני פעם אחר פעם בידיעה שהתכלית שלהם היא בגלל שמשהו רע הולך לקרות…" ליבי החסיר פעימה באותן שניות בהן הדמעות קטעו בגרונה את שטף הדיבור הרוטט.
הפה של תותי יצר צורה של קשת חסרת צבעים והיא עצמה את העיניים חזק בכדי לאצור את הדמעות מבעד לעפעפיה.
כל המראה לא השתווה לצליל קורע הלב שנלווה לו – השתנקות של עצב עמוק ופנימי שנועד לצמצם את רעש הבכי שדופק בעקשנות על דלתות פיה.
חמש דקות עברו בניסיון נשנה מצידה לבלום את הצער הצועק, ובבהייה פעורת עיניים שלי כלפיה.
תותי שלי אזרה כוחות אחרונים שהסתתרו בחדרי ליבה, פתחה עיניים ויישרה מבטה אלי, לקחה נשימה עמוקה שנשמעה קטועה מפאת הצער, פתחה פיה ואמרה במילותיה האחרונות לפני הפרידה: "רונקוש, המחלה הורגת אותי. יותר הרסני מהמחלה, הוא הכאב שאני מבחינה בו בפעמים הרבות שאנחנו נפגשים. בניסיון הכושל שלך ועם זאת, המבורך, לנסות לרסן את אותו כאב… אני אוהבת אותך הכי בעולם איש יקר שלי. אם לא אתה, החיים שלי לא היו כדאיים ועדיף יום מותי מחיי אם איני זוכה להיות שלך." רותל'ה סיימה את דבריה בחיוך המורכב מרגש בלתי מוסבר שמעיד על אותו סוף ארור.

הטלוויזיה נכבתה.
"רותי שלי…" בכיתי לעצמי.
יושב בדד מול מסך שחור בחדר שקט, מחבק בזרועותיי את עלמת החן, מסתכל על הפנים השקטות שזכו לשלוות עולם, ומלטף בפעם האחרונה את צווארה הרך והרטוב מדמעותיי; הצוואר שנעטף בחבל הבוגדן שנהג להיות ווילון שקרן.