שובו של הג'דאי

שובו של הג'דאי

הנרות בחנוכיה המעוטרת בעיטורי כסף, הבהבו עם כל משב רוח קל הבא מחלון המטבח הקטן. לעומתה מנורת הנאון הקטנה דלקה באור נוגה מעל רקמת הקרושה שבידה. החוט הארוך נמשך מעלה בידיה הקמוטות, לרגע נעצר בקשר לא רצוי, אך ידיה הזריזות פורמות את הקשר ומושכות את החוט הזהוב.
היא יושבת על כורסא ישנה עטופה בשמיכה דקה וצבעונית, רגליה נתמכות בהדום קטן , נחות מעמל היום.
שיערה האפור אסוף בכדור מאחור ועיניה החומות מביטות מבעד לזגוגית משקפיים עבה.
בכל פעם שהיא מחליפה חוט , הרקמה מקבלת עוד אות חיים.
כל ערב היא יושבת ורוקמת כמו נדבך על נדבך ממלאה את חייה בצבע.

פתאום דפיקה בדלת ביתם.
"שמואל גש בבקשה אל הדלת"
,מה"
"אמרתי שדופקים בדלת"
שמואל לא שומע באוזן אחת והשניה אף היא חלשה.
לאחר הסברים קולניים שמואל מבין. הוא ניגש אל הדלת ופותח אותה. בפתח עומד הבן יאיר שכבר נחשב לאובד.
הגעגועים אליו היו עצומים והם לא הפסיקו לחשוב עליו.

"של…ום א…ב..א " הוא אומר בקול חלש המדלג על הברות מרוב התרגשות.
שמואל מחריש ורעד עובר בכל גופו.
"דינה י..א..יר חזר" צעק בקול שבור.
המחט נופלת מידה ורגליה לא נושאות אותה, היא נותרת ישובה על הכורסא.
יאיר מחבק את אביו ותומך בגופו, השניים נכנסים ופונים אל עבר הכורסא הישנה.

" אמ…אמא"

היא נאלמת ועיניה בורקות.

"אמא אני חוזר לתמיד"

דימעה עבת דפנות זולגת על לחייה הסמוקות והיא פורשת את ידיה לחבקו, הוא נענה הפעם.

אור חזק חודר על ליבה.
אור נרות החג, אור פרי ביטנה שאבד ושב אליה.
היא קמה על רגליה ורצה להכין לו את הסופגניות שתמיד אהב. הסופגניות של אמא.

רחלי ג.
12.11