תחנת רכבת נטושה
ישבתי על הספסל בתחנת הרכבת הנטושה.
ככה קראנו לה בשכונה: לא היה לה שם אחר בשבילנו.
היא כמעט תמיד הייתה עזובה ותמיד הייתה שם תחושה של בדידות באוויר.
למרות זאת המשיכו לנסוע שם רכבות.
היה לוח זמנים והכל.
זה היה די מוזר למען האמת.
בכל מקרה,מספיק על התחנה המשעממת הזאת.
נעבור אליי. גם כן התקדמות.
הסיבה שאני יושב כאן,במקום הזה,זה שאני נוסע לדודים שלי.
אני לא יכול לחזור הביתה,אתם מבינים.
אבא שלי,באחד מהתקפי הזעם שלו,נכנס לחדרי וצעק שהוא לא יכול להתמודד איתי יותר.
אני לא אומר שאני הבן הכי נחמד:אני לפעמים לא מנומס אליו.
אבל אני אף פעם לא מקלל אותו ממש או מאיים עליו או משהו.
הפעם,בניגוד לפעמים הקודמות,זה היה סופי.
אתם בטח חושבים לעצמכם "איפה אמא שלך?"
היא מתה.
כשהייתי בן 8.
אנשים מרחמים עליי כשאני מספר את זה,וזה מרגיש טוב.
זה מרגיש טוב כשמרחמים עליי:זה גורם לי להרגיש כמו איזשהו גיבור טרגי או משהו כזה.
אז אתמול היו אמורים לשלוח אותי,אבא שלי הסיע אותי לפנימייה.ואז דחף אותי מהאוטו.
ידעתי,ששם אני אהפוך למכונה,למישהו שפוקדים עליו דברים כל הזמן,למישהו מנותק רגשית.
זאת הייתה פנימייה צבאית.
פחדתי.כל כך פחדתי.כשאני מפחד אני עושה דברים כל כך טיפשיים.
הוצאתי את האקדח מהכיס,ויריתי בו פעמיים.בראש ובלב.
הוא התמוטט.
ואז רצתי:מזלי שזה היה אמצע הלילה,באיזור נטוש,כי אחרת היו שואלים אותי לגבי הרעש.
מרוב פחד,כמעט ושחכתי את התיק.
ואז נזכרתי בו.
חטפתי אותו מהר,הכנסתי לתוכו את האקדח,ורצתי כאילו נכנס בי שד.
אולי באמת נכנס בי שד: רק מישהו עם שד בתוכו ירצח את האבא של עצמו.
רצתי,עד שהגעתי לגינה ציבורית.
שם,נשארתי לישון על הספסל.
כל כך פחדתי,אבל איכשהו הצלחתי להירדם.
מיותר להגיד שהיו לי סיוטים נוראיים.
היום בבוקר חיפשתי קווי אוטובוס שיובילו לאיפה שאני גר.
ידעתי,שרק בתחנת הרכבת הנטושה אהיה לבד.או כמעט לגמרי לבד.
משהו בתוכי ידע שאם אהיה ליד אנשים במצבי הנוכחי,אני אתפרק וייצא ממני הכל.
זה תמיד קורה לי.ואז אני צריך לחתוך את עצמי.
רבע שעה לפני שהרכבת הייתה אמורה לבוא,הופיעה משפחה.
אבא ואמא וילד קטן עם שער מפוזר ועיניים סקרניות.
הם היו יפים,יפים עד להרגיז.
"סלח לי: אתה יודע מתי הרכבת הבאה עוברת?"-שאלה אם המשפחה בחיוך מנומס.
"בעוד רבע שעה"-אמרתי,מחייך בנימוס גם אני.
"אכפת לך אם נשב על הספסל?לבעלי יש בעיות בגב"-אמרה שוב.
"אין צורך עדן"-אמר בעלה בהתחשבות.
"אין לי בעיה"-אמרתי ומיהרתי לקום.
יש שם רק ספסל אחד.
"כל כך מנומס מצדך"-האם אמרה וחייכה שוב.גם האב חייך לאות תודה.
"אין בעיה"-אמרתי.
האב והאם ישבו ונישקו אחד את השנייה.
הבטתי בצג הטלפון,לא רציתי להביך אותם.
"אני כל כך מתרגשת לקראת הנסיעה"-היא אמרה לבעלה בחיוך.
"גם אני"-ענה."וגם לדן יהיו המון חוויות חדשות".
"אמרת שנלך לגן החיות נכון אבא?"-אמר הילד ששמו דן,עם חיוך על פניו.
"ברור שנלך! ותראה את כל החיות שם: אריות,נמרים,ג'ירפות…"
"יש! אני אוהב ג'ירפות! הן החיות האהובות עליי"-אמר דן בהתרגשות.
כמה פשטות יש בדברים שמשמחים ילדים.
"אם אפשר לשאול,לאן אתם נוסעים?" שאלתי.לא רציתי לחטט,פשוט שעמם לי.
ולמען האמת די עניין אותי.
"לאחותי"-אמרה האם "מזמן לא ראיתי אותה".
"ולאן אתה נוסע?" שאל האב,בעניין אמיתי.
"לדודים שלי"-אמרתי."האמת שאני מאוד מתרגש"-נפלט לי המשפט בטעות.
אני שונא לדבר על רגשות.רגשות זה לאנשים חלשים.
"איזה יופי"-אמרה האם "אז אנחנו נוסעים לאותו מקום".
"כן,אני מניח"-אמרתי.
"אתה מוזמן לשבת לידנו"-הציע האב.
"לא זה בסדר.אתם נראים מתרגשים ואני לא רוצה להפריע לכם.חוץ מזה,אני אוהב לשבת לבד בנסיעות.לא דבר אישי:אני פשוט אוהב לשמוע מוסיקה באוזניות".
בדיוק אז הגיעה הרכבת.היא הגיעה מעט מוקדם מן הצפוי.
"בואו נעלה"-אמר האב "אתה צריך עזרה עם התיק?" שאל.
"לא תודה"-אמרתי ואז לרגע נבהלתי:יש לי אקדח בתיק.
ואז נרגעתי:הרכבות שעוברות כאן הן רכבות ישנות,כנראה בגלל שהתחנה הזאת
הייתה שווה משהו פעם.
"קרה משהו"-שאלה האם.
"לא כלום.סתם נזכרתי במטלה לבית ספר שאני צריך להכין"-אמרתי.
ואז הרגשתי ממש מבואס:אני שונא לשקר.
הנסיעה התחילה.שמעתי מוזיקה וחשבתי על הכל.
אוזניות תמיד נותנות לי מקום לחשוב.
ירדנו בתחנה אחרי בערך חצי שעה(פעם בכמה דקות הם שאלו אם הכל בסדר,ועניתי שכן.
הם באמת היו אנשים מקסימים).
עזרתי להם עם התיקים,ונופפתי להם לשלום.
"תודה לך.היית מאוד מנומס כלפינו.נדיר למצוא אנשים כמוך היום"-אמרה בחיוך.
אני מניח שלמצוא רוצחים פסיכופתים זה באמת די נדיר.
"הכל בסדר,תהנו"-חייכתי.
"גם אתה"-האב ענה חזרה,והם התרחקו אל האופק.
ואז בכיתי.
אין לי אפילו מושג למה: כנראה כי המשפחה הזאת הייתה כל כך יפה ונחמדה,אולי בגלל כל המטען הרגשי שהיה עליי.אבל פשוט בכיתי.שם,באמצע הרחוב.אנשים נעצרו לשאול אם הכל בסדר,ואמרתי שכן.
ברגע הזה,לא כל כך אהבתי להרגיש שמרחמים עליי.
אני יושב עכשיו על הרצפה ליד התחנה וחושב לעצמי:מה היה קורה אם אני הייתי הילד הזה?
כמה הייתי יכול להרגיש מאושר,מלא מבפנים?
זה שובר לי את הלב.
תגובות (1)
אוקיי זה כתוב הרבה יותר טוב. אפילו נהניתי מחלקים כאן. אהבתי את העניין של הבכי, זה גם רעיון טוב וגם כתוב מושלם. אהבתי את העניין של הרחמים. האופי של הדמות היה טןב מאוד אבל הייתי מביאה את זה לידי ביטוי הרבה יותר. איך שהוא מספר את הסיפור כבר אפשר לחשוב שהןא מספר נייטרלי… רק כשהוא מספר על המחשבות של אותו הרגע מבינים שזה הוא המספר באמת. אבל זה לא נכון כי יש לי לדוגמה עשר חברים שהיו איפשהו עשו אותו סבר אבל כל אחד יספר את זה אחר לגמרי ובדרך אופיינית לו לחלוטין לגמרי.
הבעיות העיקריות שלי זה שהסיפור לא אמין, בייחוד העניין שהוא רוצח מישהו וההץמודדות שלו עם זה. זה כמעט מרגיש כמו סיפור פנטזיה ככה או אנימה חח
חוץ מזה גם עדיין היו מעט בעיות בכתיבה. משהו קיצ'י אולי במשפחה? אולי מעט קלישאתי. בעצם הרבה קלישאתי. זו סצנה ידועה וטם כבר מכניסים רעיון לא מקורי אז צריך לבצע אותו בצורה יוצאת מהכלל. וזה לא היה יוצא משום כלל, גם לא ברעיון וגם לא בביצוע.
אני עצמי ניסיתי בעבר הרחוק לכצוב משהו על מאורעות נןראיים שאנשים עוברים. זה יצא מזעזע לטעמי חחח למרות שאולי יש פה אנשים שיחשבו שזה נחמד ואפילו טוב מאוד. אבל הכל ככ מואכל בכפית שם… הדבר הטוב היחיד שם זה האווירה הדמויות ואולי מעט העלילה במה שהגיוני לפחות. אה וגם התיאורים מעולים שם. אבל כל הניתוח של הדמויות הופיע על הדף כל המחשבות אין מסתורין… טבל הדבר הכי חשוב שהוא דומה בו לסיפור שלך זה פשוט עלילה פנטזחה לחלוטין. זה קשה. כאילו מישהו ינסה לכצוב על קשר בין אנשים בלי שהיה לו כזה. הןא יתאר איך שנדמה לו שזה נרא ומרגיש או אמור להיראות ולהרביש בלי להבין שום דבר. וזה מורגש כפנטזיה של מישהו. נוסף לא פנטזיה טןבה במיוחד כי… זה נשמע די סתמי לרצוח ככה מישהו. אולי רצית שזה יהיה חלק מאיפיון של דמות מנותקת. אם כך אז צריך להדגיש ניתוק אחרת זה מרגיש סתם שטחי היותר בלי שום דבא מאחורי זה.