תמימות

היא לא פחדה לדבר בקול וגם לא להסתכל הישר לתוך עיניי מידי פעם. יכלתי לספור את הנמשים על לחיה ונראה כאילו מספרם כמו מספר הכוכבים שבשמיים. האף שלה כל כך קטן, שיערה כתום מבריק ושפתיה דקות – אך החיוך שלה גורם לך, כמו במעין מופע קסמים, ליישר את הקו העקום ההוא ממש כמו שאומרים- מאוזן לאוזן. הגומות שצצו להן פתאום נראו כה תמימות, ועינייה? צבע כחול עמוק, כל כך בוהק עד שיכלתי להישבע ששרידים של איזו ספינה טרופה עדיין נוכחים שם, במרחבים האין סופיים. ועם כל זאת, נראה כי היא אינה יודעת מה הולך שם, בעולם רחב המימדים. היא שיחקה עם איזו תינוקת שאמה החזיקה והיא, הזעירה, כבר מספרת סיפור שלם, או אולי כמה כרכים שלו. עינייה כחולות יותר אם זה אכן אפשרי, ועמוקות הרבה יותר. מעין חור שחור שצבעו כחול, ללא כוכבים, פלנטות או איזשהם כתמים, תוך שהיא מסרבת להזיז מבטה מתוך עיניי הסקרניות. המבט שלה מופתע, ואני מחייכת במבוכה משום מה, כאשר ככל שחשבתי על כך- רק התרחקה מאיתי הסיבה. פניה כגודלו של דבר שלא הצלחתי לתאר, בין כדור טניס לאבטיח אישי בעל מעט שיערות בחלקו העליון, בעלות גוון חום אחר, כזה שלא זוכים לראות בכל יום. פניה חלקות, כמעין ישבן של תינוק, אך תינוק זו מילה ילדותית מידי בשבילה מאחר והיא כבר הבינה וגילתה את כל סודות היקום. היא לא התביישה להסתכל לי במבט עוצר נשימה בזמן שאחותי משחקת עמה, והיא אפילו לא שמה לב אליה. אמה זה כבר סיפור אחר לחלוטין. לא זכור לי אם היו לה גומות או נמשים, או כמה ארוך היה שיערה- אך זכור לי שהיא לא הביטה ישר לתוך עיניי. מבוכה? אני לא בטוחה מה הייתה הרגשתה באותו הרגע. ניסיתי לבחון את פניה אך נראה היה כי היא חומקת ממבטי ומסתכלת לכל כיוון אחר שאפשרי. רוב הזמן ששהינו שם מבטה הופנה כלפי מטה, ולאחר זמן מה- אל שתי ילדותיה. לא הצלחתי לקלוט איזה סיפור עינייה מספרות, אך נראה כי היא עברה דבר או שניים בעקבות הקמטים שבצידי העיניים. חלל צפוף וקטנטן, ובשלושתן יש את אותו סוג הדם, אבל עם זאת- כולן שונות כל כך האחת מן השנייה. דלת המעלית הכבדה נפתחה, אט אט, זמן רב בעבורי שהשאיר לי זמן לבחון את אותן שלושת הבנות. האם אמרה להתראות במבוכה, ובראשי עלתה שאלה כל כך גדולה. תהיות רבות בקשר לעולם, ואפילו לבני האדם. המעלית נסגרה במהירות פתאומית, והשאירה אותי לקפוא לבדי, עד שייכנסו לשם עוד כמה יצורים שאותם אוכל לבחון ולהבין את משמעות החיים ומה מטרתי כאן בכלל ולאן מועדות פניי, ועד אז- אשאר בחלל הצפוף ללא כרטיס יציאה וללא רצון להתקיים.