׳עכשיו זה ייגמר׳

׳עכשיו זה ייגמר׳
התהלכתי ברחוב החשוך והקריר, כובע גדול מכסה את פניי המוכתמות מפיח העבודה.
בגדיי מפיצים ריח חזק של בנזין, וקרע חדש נוצר בצד ימין של חולצתי האפורה.
ראיתי את הפארק מרחוק, הכנתי את עצמי לצחקוקים והבדיחות עליי.
נעצרתי צעדים ספורים מהפארק.
שאפתי אוויר קר, מילאתי את ראותיי, ונשפתי לאט לאט.
המשכתי לצעוד מתכונן לעבור את הפארק.
קיוויתי שהפעם אוכל לעבור בדרך לביתי בשקט, בלי קללות, בלי כינויים, בלי כאב.
״יו, בנזוש״ קרא לי קולו המוכר של אדיר.
מלך השכבה.
׳בנזוש׳ זה הכינוי שהמציא כלפיי, הביא לי אותו ברגע שהריח את בגדיי.
ניסיתי להתעלם ולהמשיך.
״עדיין בתול ?״ שאל, וקול צחוקם של השפוטים שלו נשמעו.
המשכתי להתעלם. ניסיתי להסתגר בתוכי ולא לשמוע דבר.
׳עוד כמה צעדים קטנים..׳ עודדתי את עצמי.
צעדים חרישים התקדמו אליי.
״בנזוש, שואלים שאלה, למה לסנן ?״ אדיר שאל והעיף את כובעי מראשי, הכובע נחבט ברצפה משאיר מסביבו עשן אבק שנעלם תוך שניות.
עידן מצד אחד, אדיר מצד שני, ועוד כמה שהגיעו איתם הקיפו אותי.
ריח האלכוהול והסיגריות התעופף ישר לאפי.
עוד מכות, עוד כאב, עוד ועוד ועוד.
התכוננתי למכות שהולכות להכנס אליי.
עצמתי את עיניי בתקווה שזה חלום, או סיוט, אבל כשפתחתי אותם גיליתי את המציאות.
האגרוף הוכנס לבטני, גורם לי להתקפל.
אחרי כמה אגרופים, מצאתי את עצמי על הרצפה, כשכולם בועטים בי בצחקוקים ונהנים מזה.
זה כאב, כל שכבת יא׳ שכבתי, הקיפה אותנו.
שמתי לב להבזקים של המצלמות.
צחוקם הדהד באוזניי.
המכות התלחשו, ואחרי כמה דקות הלכו ממני, משאירים אותי שרוי על הרצפה.
לא רציתי לקום.
רציתי לעצום עיניים ולישון, לישון לתמיד.
דמעה חמה נזלה על פניי הלחות מזיעה, צרבה את לחיי.
אספתי את עצמי וקמתי, הלכתי בקושי לבית מחסה.
מכל הילדים שם, קיבלתי אני את המלגה ללימודים בבצפר הטוב ביותר.
חשבתי שחיי הולכים להשתנות לטובה.
האושר שמילא אותי באותו רגע שקיבלתי את הבשורה.
אך היום אני מצטער שנעניתי בחיוב.
נכנסתי בשקט, לא רציתי להעיר את אם הבית, היא תתחיל לנזוף בי, ולשאול למה אני יוצא בכלל לעבוד.
היא אומרת שילדים בני 17 לא צריכים לעבוד.
אבל אני חושב אחרת.
עליתי במדרגות בצעדים קטנים כדי לא להשמיע שום קול.
הגעתי לדלת חדרי ופתחתי אותה לאט ובשקט.
על מיטת הקומותיים ישנו דורי, ורון.
קטנים ממני.
ומיטת היחיד היתה עוד מוצעת מהיום בבוקר, מוכנה לכבודי.
הכנתי בגדים נקיים, לקחתי מגבת והלכתי למקלחת.
המים הקרים שטפו אותי, מעיפים את ריח הבנזין, גורמים לצריבה בפצעים הטריים.
עצמתי את עיניי נותן לדמעות לנזול על לחיי, להתמזג עם המים.
אחרי כמה דקות שנרגעתי.
יצאתי, לא טיפלתי בפצעים.
התלבשתי ישר.
לא אכפת לי אם יזדהמו, לא אכפת לי למות.
נכנסתי מתחת לשמיכה, הכנסתי את ידי הימנית למתחת הכרית הקשה והלבנה שלי, הוצאתי ממנה את האולר.
עצמתי את עיניי, הרמתי את חולצתי, הקרבתי את האולר לבטני.
מקום שלא יוכלו לראות, חתך ארוך אך לא עמוק, כיסה את בטני, דם זלג ממנו, אך לא הרבה.
עצמתי עיניים חזק יותר, הקרבתי את האולר לבטני.
חתך קצר אך עמוק מאוד,  נגלה ליד החתך הארוך, דם זלג ממנו והרבה.
זה לא היה לי אכפת. 
הכאב הפיזי, משאיר אותך מתרכז בו, ושוכח לרגע מהכאב הנפשי.
זה עשה לי טוב.
עצמתי את עיניי ונרדמתי.

…

יום למחרת היה גרוע יותר.
הכינויים התפתחו ל- הומו, פדופיל, מסריח, יתום, ילד מערות..ועוד.
הם לא יודעים שהמילים שלהם חותכות חתכים יותר עמוקים מהחתכים עצמם.
הם לא יודעים איזה כאב נפשי ופיזי הם גורמים.
הם לא יודעים שזה כואב לראות איך החיים שלך נהפכים לשחורים מדי יום ויום.
הם לא יודעים, הם לא רואים, הם לא שומעים.
בהפסקת האוכל רצתי לשירותים.
לא רציתי שיתחילו ההצקות.
נכנסתי לתא אחד, ואכלתי את פרוסת הלחם שלי בשקט.
פה אני בטוח, אבל גם לא לגמרי.
דלת השירותים נשמעת נפתחת.
וקולו של מנהיג  החבורה אדיר נשמע.
״חפשו אותו, אמרו שהוא פה״ הוא פקד.
הרמתי את רגליי וקברתי את ראשי בין ברכיי.
״הוא פה !״ שמעתי קול.
הסתכלתי למעלה וראיתי את עידן מסתכל עליי בחיוך מנצח.
צחוקו של אדיר הדהד ברחבי השירותים, דלת התא שבו נמצאתי נפתחה בכח.
ידו של אדיר משכה אותי לבחוץ.
שם המכות המשיכו, הגינויים, הציחקוקים.
הכאב חזר.
הפצעים של אתמול הם כלום לעומת מה ששל היום.
אחרי שעה וכמה דקות הם השתחררו ממני והלכו.
כאן כל מה שצברתי במשך 4 שנים, נפרץ מתוכי.
רציתי לצעוק, רציתי לזעוק, רציתי עזרה, רציתי שיהיה מי שיתמוך בי.
אבל הכל היה רק רצון.
רצתי מבית הספר.
נכנסתי לחדרי.
נעלתי אותו.
התיישבתי וחשבתי.
לקחתי דף ועיפרון.
׳עכשיו זה ייגמר, הסבל של נטישת ההורים, הסבל של בית המחסה, הסבל של הבית ספר, עכשיו הכל ייגמר, 
אתה עשיר אבל אני עני, אך תדע שלבסוף שנינו נגמור באותו מקום׳ רשמתי בכתב ברור וגדול.
דפיקות נשמעו על הדלת, ״בן, בוא ארוחת צהריים, אם הבית רוצה לשאול למה חזרת מוקדם״ קולו של רון נשמע מהחצי השני של החדר.
שתקתי.
לקחתי את האולר.
חתכתי בבטן, שוב ושוב באותו מקום, הדם כיסה את בטני לגמרי.
החזקתי את האולר חזק ביד ימין, קירבתי את האולר ליד שמאל, חרטתי על הוורידים בחוזקה.
׳עכשיו זה ייגמר׳
עצמתי את עיניי מרגיש את הדם זולג על המיטה, מכתים אותה.
חייכתי חיוך גדול ומסופק.
׳זה נגמר׳ חשבתי לעצמי.
שניה אחרי זה, כלום לא ראיתי, לא הרגשתי, כלום, כל הכאב התפוגג.
זה נגמר.