אנחנו.-קטע קצר לכבוד יום הזיכרון.

אנחנו אריות.
אנחנו לוחמים.
אנחנו גאים.
אנחנו, שנבחרנו בקפידה, הטובים ביותר מבין כולם. אנחנו אותם אריות. אנחנו אותם לוחמים.
מתפרצים, מסתערים, כובשים. לא רואים בעיניים.
אנחנו מתאמנים חודשים על גבי חודשים בשביל אותם רגעיים קריטיים.
אנחנו חיים תנאים-לא תנאים. בלי הרבה אוכל. בלי מספיק שעות שינה. בתנאי מזג אוויר לא מאירי-פנים. עם ראש מלא מחשבות ולב מלא געגועים.
אנחנו מוכנים. התאמנו מספיק ואנחנו מוכנים לפעולה.
אנחנו יושבים ומחכים לפקודה. לפקודה שתכריע. חיים או מוות. להיכנס או לא.
אנחנו יושבים ומחכים ולבסוף מגיעה הפקודה. נכנסים.
אחנו מתכוננים. לובשים אפודים ושכפצ"ים, מטעינים את הנשק, חובשים קסדות, צובעים את הפנים.
מוסרים את דברינו שעלולים להיות האחרונים ומתפללים. הכי הרבה מתפללים.
אנחנו מוכנים. מסתדרים בטור יפה ומתחילים בהליכה.
אנחנו זוחלים, קופצים, רצים, מתחבאים ומתחמקים. ובסוף נכנסים.
אנחנו בפנים. בשטח. ב'שדה הדמים'. אנחנו מפחדים?לא. אנחנו אריות. אנחנו לוחמים.
אנחנו מתפללים. ועוד קצת. ועוד קצת.
אנחנו מדווחים על חוליית מחבלים באזור שלנו. אנחנו נערכים בהתאם. עומדים בעמדות, מכינים רובים, מסתווים וחושבים על פיסת התקווה הקטנה שיש לכל אחד מאיתנו.
אנחנו גאים. אנחנו הלוחמים של המדינה שלנו. של ההורים שלנו. של אמא שלנו שיושבת עכשיו בבית ודואגת, של אבא שלנו שמנסה להרגיע אתה אך הוא בעצמו מת מפחד. של האחים שלנו, שלא מבינים למה כולם דבוקים לחדשות. של כל הילדים התמימים שאנחנו רואים ברחובות משחקים. של הזוגות הצעירים שזה עתה מצאו זה את זו. של המבוגרים, שהיו במצב כמו שלנו ושמרו על המדינה בדיוק כמונו.
אנחנו אריות. אנחנו לוחמים.
צרור יריות נשמע. המחבלים? פוגעים.
אנחנו? אנחנו אריות.
אנחנו לוחמים.
אנחנו גאים.
אנחנו כבר לא עוד.